הוא פנה אליה בביישנות באתר במילה אחת, היא זרקה לו מילה חזרה. "מה שלומך"? אצלי? נפלא, בטיול עם חברים, כייף לשמוע, גם אצלי מצויין. עם הבנות ביום הולדת ואחר כך מוזמנת עם חברים למסעדה. החליפו תמונות: או הנה הוא, שזוף ומחייך, מפזז לו באיזה במועדון ריקודים: לייקים ותגובות: תבלה אחי, לא התאפק. והציץ גם הוא פרופיל שלה: טיול לספרד, נסיעה לאיטליה – תבלי כותבים לה החברים. איזה כייף לך, הוא צוחק, תקחי גם אותי במזוודה? חחח לא סיפרה על העננים השחורים שתפחו מרוב גשם שהיה עצור בתוכם, לא סיפרה לו שארזה מזוודה קטנה, שיצאה מהבית, שהתיישבה במיון, לא הקלידה מילה על כך שישבה שם מול הרופא שתוקה ומבוהלת.
שלא מצאה את הדרך לצעוק כשהעננים הלכו והשחירו בליבה, לא סיפרה איך לחשה לרופא במיון. תציל אותי, תעזור לי בבקשה. לא הקלידה לו מילה על חיות פרא שהתרוצצו בראשה, על העננים הנאנקים מכובד הגשם בראשה, לא הזכירה במילה כיצד שוב צללה אל הגל העכור ששטף אותה, כיצד סוכת המציל שלה נשארה ללא מושיע, ננטשה.
היא המשיכה להקליד לו: סיפרה על מסיבות, טיול לראש הניקרה, ראשה מושפל כשהיא עוקבת ומדדה אחרי האחות שמתופפת מקדימה על נעלי העקב האדומות, לחדר שניתן לה, מקפידה לענות לו על אותה השאלה: אצלי? הכל נפלא! את ארוחת הערב היא חונקת לתוכה בכאב, גם את כף היוגורט אינה מצליחה לעכל והוא נתקע בגרונה.
. הטלפון מצלצל, היא בולעת רוק, לוקחת נשימה עמוקה. - כמה טוב לשמוע ממך - גם ממך. ומה שלומך מתוקה? איך את מבלה? איזה כייף היא עונה לו, מנסה להרים מעט את קולה הצרוד. אני במסעדה. ותגיד, מה איתך, איך אצלך? סבבה הוא משיב, לא תאמיני, איזו מקריות, אבל גם אני ממש עכשיו במסעדה.
בבוקר, ניסתה בריפוי בעיסוק לבנות בית קטן מגפרורים כבויים ואפורים. הדביקה היטב גפרור לגפרור, אחזה היטב וחזק, כדי שהדבק יאחד אותם יחדיו, ואז שוב סימסה: מה אתה עושה? והוא השיב כמעט מיד: אצלי? סבבה. עומס מטורף של עבודה. אצבעותיה רועדות כשהיא מנסה לבנות מהגפרורים חדר שינה, היא מנסה להדביק שוב, אבל הגפרורים מתפרקים לה בין האצבעות. חסר להם פה דבק מגע.
והיא מסתכלת על הגפרורים המפורקים, מלטפת מבלי משים את הקמט במצחה. היא מבינה את הטעות: היא בנתה לה בית אבל שכחה למקם חלונות. השמש נעלמה. אולי תנסה לבנות איזו דלת, שתהיה יציאה? אבל גם המרפאה בעיסוק יודעת ומבינה, אין דבק מספיק חזק כדי למצוא את השמש, להדביק מחדש את בית הגפרורים שלה. הבית שלה יודעים גם הרופאים, מתפרק מכובד העננים שאוצרות הטיפות עכורות בכרסן השמנמנה .
שעת הפסקה. האחיות מגיעות עם מגשי היוגורט והלחמניות. היא פורסת לה חצי לחמניה. צלצול הווטסאפ גורם לה להיבהל ולרעוד, הלבן נשפך על חולצתה הפרחונית, מכתים אותה.
היא מדמיינת? זה לא צלצול הווטסאפ? זה קולו שלו. כבר דיברו שעות, כן, את קולו שלו היא מזהה היטב. הסתובבה לאחור ונשמתה נעצרה, הוא ניצב שם מולה, מביט בה בבהלה.
איך ומי הסגיר את סודה? מדוע העז לבוא? איזו חוצפה? לא זו היא. היא האשימה. שוב הרסה את בניית בית הגפרורים שלה.
האחות ניגשה אליו בחיוך נבוך, פרשה מולו את כף ידה הרחבה והקמוטה, מציעה לו שני כדורים אדומים קטנים, הנה מותק, צחקה, הנה זה ממני, במתנה. נרעד, כשהביט באחות בחרדה, הוא נטל מידה את הכדורים, בלע עם מים וכפית יוגורט, מרכין את ראשו. בולע, גומע מהים בשתיקה.
הביטה בו. נדהמת, רועדת והמומה. האם גם בית הגפרורים שלו התפרק? האם גם הוא לא הצליח למקם את החלון במקום הנכון? האם גם אצלו בגלל זה השמש לא מצאה את הדרך חזרה?
אבל אמרת... היא מגמגמת... אמרת שהכל... הכל נפלא. הוא שתק. השפיל את ראשו, מתחמק מעיניה הנדהמות, ממבטה, הוציא מכיסו את הטלפון, ליטף ברכות באצבעותיו את האותיות כשעבר עליהם והקליד הודעה: מה שלומך, הקליד באיטיות באצבעות רועדות, עובר על כל האותיות, מלטף אותן, בוחר בחלקן ומתעלם מהאחרות, מהסס ומקליד ומוחק ומקליד שוב, כמפחד לפספס חלילה מילה, דמעות נקוו בעיניו. איך עבר עלייך היום?
"אצלי "הקלידה חזרה, אצבעותיה רעדו כשתופפה על המקלדת במיומנות, נענתה במהירות לצלילי השקר שלה. "אצלי הכל פשוט נפלא. ותגיד, איך אצלך?"
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
