שלום מאיה, האמת היא שאני קצת נבוכה. לא ממש יודעת איך להתחיל. הגעתי אלייך דרך נאווה כורש, חברה של שמרית, והיא המליצה עלייך מאוד. כבר כמה שבועות אני מסתובבת כמו פורפרה, לא יודעת מה לעשות, מחפשת הצלה. ניסיתי כמה מטפלים ולא עבד, לא רוצה לדבר או לרכל מעל גבו של מישהו, אבל לדעתי זה הזיק יותר משהועיל. הבנתי שאת מתעסקת בכל הנושא הזה של... אפילו לכתוב את זה קצת קשה לי, את יודעת.
אני כבר יותר מחמש שנים בלי יצרים, כלום. נאדא. אין חשק לכלום. לא שלא בא לי אבל ברגע שאני פוגשת מישהו חדש, משהו נכבה אצלי בפנים. זה ישמע לך קצת מוזר, אבל אני כן יכולה להתאהב, כלומר להתרגש ממישהו חדש, אבל לא פיזית. אני יכולה להתאהב בשיער, בעיניים, בגוף, בדיבור רך ומלטף, אבל אין לי תשוקה, כלום. אפס. אני מקווה שלא תאמרי לי כמו האחרות שאני א מינית, אני יודעת בוודאות שאני לא. היה חבר קבוע שנתיים. מקווה שאת לא מאלו שיחפרו לי ויכסחו לי את הצורה עם ילדות ושטויות, כי הילדות שלי הייתה רגילה לגמרי. לא עברתי שום טראומה מינית, ויש לי שני הורים מקסימים ואחות קצת מרגיזה.
את לא מבינה כמה קשקשו לי כל הזמן, הקשר עם אבא, הקשר עם אמא, הקשר עם בן הזוג, היה לי בן זוג מקסים, נפרדנו כי נסע להולנד לשנתיים ואני רציתי ללכת ללמוד, שום דבר טרגי. לא בכיתי על הכר בלילות כשעזב, התגעגעתי קצת, חודש חודשיים ועבר לי. ואין לי פחד מקשר חדש. הפחד היחיד שלי זה שמישהו יגלה שאני נכה, כי זה סוג של נכות נכון? כלומר לא נכות נראית, ולא כזו שמישהו יתן לי כסף עליה מביטוח לאומי, אבל ככה אני מרגישה. כמו נכה. הגוף שלי הפסיק לעבוד, הלב לא מרגיש כלום כלפי אף אחד. אין לי רגשות. היו פעם. היום אין כלום. וזה לא מנגנון הגנה או משהו כמו שניסו להגיד לי. אני לא מפחדת להתאהב, אני מתה להתאהב, להרגיש שוב את הפרפרים האלו בבטן, להרגיש תשוקה למישהו אבל . אני מרגישה כאילו אני כבר לא קיימת מבפנים. הגוף שלי מושבת והלב משפיט אותי,
מה את אומרת? אני מקרה קשה? אחת מהמטפלות הקודמות שלי ניסתה לשכנע אותי להיות עם אישה. הייתי בהלם. אני מעולם לא נמשכתי לנשים, ולא נמשכת גם עכשיו. זו בכלל לא הבעיה שלי, אין לי משיכה פיזית לא לנשים ולא לגברים. אין לי משיכה לאף אחד. אני נכה לדעתך? מה יש לי?
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
