"האדם מתכנן תוכניות ואלוהי צוחק" אמר פעם... הפתגם הידוע. ואכן לרוב אנו מתכננים תכניות ומשהו משתבש לנו בדרך לשם. משהו לא עובד כמתוכנן, ואז אנו חווים תחושת תסכול והחמצה.
מישהו הזיז את הגבינה שלנו למקום אחר, ואנו תרים אחר הגבינה הנעלמת בפחד ובתשוקה להיאחז במשהו שיבטיח לנו תחושת מוגנות ואיזה סדר פנימי רגשי כלשהו, שירגיע את המחשבות והתחושה. למרות שחשבנו שאנו הולכים על שביל מסוים אותו בחרנו, אנו פתאום נמצאים, מבלי שביקשנו, במסע אחר ממה שהכרנו, לכיוון שאיננו יודעים מה מצפה לנו בסופו.
מהי אי ודאות: אי הוודאות נקבעת על ידי ההסתברות לכך שמאורע יתרחש זהה לסיכוי שלא התרחש. ככל שההסתברות נמוכה יותר יש סיכוי גבוה יותר שמאורע לא יתרחש וככל שהיא גבוהה יותר יש סיכוי גבוה יותר שהאירוע התרחש. לכן בשני המקרים המצב מכיל מידה מועטה יותר של אי-ודאות. ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד ש איסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים מאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש.
אבל כיצד נדע האם מאורע כלשהו סביר שיתרחש? רבים יוצאים עם הרכבים לעבודה, בידיעה ששום דבר לא יקרה, למרות הסתברות אחרת. הסיכוי שמשהו יקרה, שווה לסיכוי שלא יקרה במקרה כזה? האם המשוואה שלל ויקיפדיה עובדת גם כאן? הרי הרכבים בכבישים נוהגים בעזות מצח, עוקפים, מצפצפים, עושים עבירות מסוכנות, ובכל זאת רובנו יוצאים החוצה בתחושת ביטחון ששום דבר לא יקרה. אחרת לא היינו נוהגים.
אז מדוע כשאנו שומעים על רעידת אדמה למשל, המשווה שלנו היא כי קיימת קורלציה בין ההסתברות שנפגע לבין זו שלא נפגע. והרי תאונות דרכים יש הרבה יותר
כלומר ההסתברות בעיניו של האדם מאורע כלשהו יכול לקרות שווה להסתברות שהיא אינה יכולה להתרחש באמת. במידה והאירוע בתפיסת האנושות הסתברות גדולה מהסתברות שלא יקרה, זו כבר לא אי ודאות, זו כבר חרדה.
כל מה שאנחנו יודעים זה שאנו לא יודעים
תפיסה זו מייצרת אי ודאות. אנחנו יכולים לשער, לנחש. לא לדעת בוודאות, זה בעצם מה שיוצר אצלנו אי ודאות.
האם טבעו של האדם לפחד מהלא מוכר ולתייג אותו אי ודאות ודאי. אז מדוע כשאדם יוצא את סף ביתו אל הלא נודע הוא רגוע יחסית - מאחר שגם בחוסר ודאות קיימת ודאות. הודאות או יותר נכון הסבירות שהוא כבר יודע את מי יפגוש במשרד, על מה ידבר ובמה יעבוד, יוצרת ודאות של שגרה מובנת. חוסר ודאות יכולה התרחש כשהשגרה המוכרת נשברת פתאום. כשקיימים אלמנטים בחיים ששוברים את השגרה, הנטייה האנושית הטבעית היא לחוות חוסר ודאות ולייצר תסריטים.
לרוב חוסר ודאות נובע מסכמות ואירועי עבר. אם אדם עבר פעם תאונה, סביר להניח שהוא לעולם לא יאפשר עצמו להיות ודאי שזה לא יקרה שוב. חוסר ודאות הוא אלמנט פסיכולוגי כמעט קמאי. אנחנו יודעים בוודאות שאנחנו לא יודעים בוודאות שלא יפרוץ גנב הביתה, לכן ננעל את הדלת.
. תאונות דרכים זה כבר לצערנו המוכר, הידוע, רעידות אדמה עוד לא היו ברמה מסכנת באמת חיים בישראל. רוב האנשים הנכנסים לרכב עושים זאת בשאננות ובהיסח הדעת, מאח ר והשריר שהתאמנו עליו היטב כבר מורגל לכך שנכון שיש תאונות דרכים אבל נהגתי בעבר שעו רבות וזה לא קרה, כך ש לי זה לא יקרה.
ואולי ההבדל המהותי בין חוסר ודאות לוודאות היא אמונה. האמונה ש"לי זה לא יקרה - כמו שלא קרה אף פעם בעבר"מייצרת ודעות. ואולו האמונה ש"הכל יכול לקרות" עלולה לייצר במקרה הטוב חוסר ודאות ובמקרה הרע חרדה קיומית.
מה שאנו כן יודעים בוודאות מגן עלינו מהחרדה בידיעה שהכל יכול לקרות. אנו יודעים בוודאות שיש לילה, שאחריו יש אור ומה שאנו מכנים בוקר, אנו יודעים שיש לנו קול ומיתרים להשמיע אזעקה במקרה חירום, אנו יודעים שיש לנו רגלייםך שיכולות לברוח או לקפוא. אנו יודעים שאחרי חלום, גם חלום בלהות תמיד נקיץ למציאות.
אפשר לתת כדוגמא אנשים עם שיתוק שינה. בשיתוק הראשון, הם אחוזי אימה, בטוחים שיתקעו כך לעד, שחטפו שבץ, בשיתוק השני והשלישי ואלו שאחריהם הם כבר לא מפחדים כל כך. אולי זה בהחלט לא נעים, אבל הם מבינים שלא קיימת פה סכנת חיים.
ופה בעצם קבור הכלב - הפחד מסכנה לחיים. ממוות. הפחד מאי ודאות במשוואה יכול להגיע לאותו סכום מספרים כמו הפחד ממוות
\קשה לחיות עם כל כך הרבה אי ודאות. בני אדם משתוקקים למידע על העתיד באותו אופן שבו אנו משתוקקים לאוכל, מין ותגמולים ראשוניים אחרים. המוח שלנו תופס אי בהירות כאיום, והם מנסים להגן עלינו על ידי הפחתת היכולת שלנו להתמקד בכל דבר אחר מלבד יצירת ודאות. תעשיות שלמות מקדישות זמנן והונן למוצר שנקרא האנוש החרד מהעתיד. מתקשרים, יועצים, יועצי הון, כולם מבטיחים לנו שאם רק נקשיב להם העתיד יהיה פחות מאיים ויותר ודאי
החתול חי או מת?
הניסוי הידוע של שרדינגר, ממחיש היטב את ההתמודדות הזו. כאשר נשים חתול בתיבה, אל מולו פצצה מתקתקת, לעולם לא נדע, כל עוד לא פתחנו את הקופסא האם חתול חי או מת? זו אי ודאות. נכון שבעוד רגע נדע, אבל ברגע הזה אנחנו עדיין לא יודעים כלום.
איך ניתן להתמודד עם תחושות של אי ודאות.
אני לא מתנגד לתחושה. נקבל אותה. קבלה עצמית יכולה לעזור במקרה כזה. אנו פשוט מקבלים את העובדה שמאז שנולדנו אנו חווים אירועי חיים ולפעמים פירוק, ואין טעם להתנגד לכך. קבלת המצב כמות שהוא לא אומר שאסור לנו לכעוס, לפחד, להביע רגש. כל שזה אומר זה שאנו מקבלים את העובדה שהחיים נמצאים בזרימה תמידית ושינוי, ואנחנו לא תמיד יכולים לנבא לאן יקחו אותנו
