בבוקרו של אותו היום שבו היינו אמורים להתייצב לפגישה נוספת, כשישבנו במטבח כהרגלינו ושתינו קפה ראשון של בוקר, החל פתאום מתנשף בכבדות, לוגם ברעש מכוס הקפה השחור שהכנתי לו, ומנגב את פיו מפירורי הקרואסון שאכל קודם, מכווץ את נשימתו ומרעיד את בטנו. יש לי התקפי חרדה איומים, אמר בקול הצווחני שהיה תמיד בוקע מגרונו כששיקר.
לא יכול ללכת לשומקום רון לא שילם על הטיפול כפי שלא שילם על הצימר שלקח אותי אליו בהפתעה, כפי שלא שילם על האוכל שהבטיח לחברי הרשת כשאירגן להם קמפינג ראוותני וכפי שלא שילם לבעלי מועדון בני ברית לאחר שאירח את חברי הרשת בפסח שם. שילמתי את כל החובות בעצמי: לבני ברית, לצימר, למטפלת, לבעל המכולת, למנקה. ושוב בפעם השנייה, קיפלתי את בגדיו וחפציו, והנחתי אותם
מסודרים יפה בשקיות אשפה. אשת לוט לא תהפוך שוב לאבן לאחר שתפנה מבטה פעם נוספת לאחור, גמלתי בליבי, שוב לא תציץ ולו לרגע אחד לראות מה שלומה של סדום אהובתה.
בחודשים הבאים ניהלתי מערכת יחסים קצרצרה עם איש חביב ומשעמם בעל מראה אנורקטי שדיבר ללא סוף על אוסף הסיגריות אלקטרוניות שברשותו. עזבתי אותו מבלי למצמץ. איש הברק שוב חזר לחיי והבזיק עוד כמה הבזקי ברקים. אבל אף פעם לא נשאר כדי להקשיב לרעם שהגיע אחריו. לבה הקטן של בתי שהייתה היחידה שהצליחה למלא את הבור בתוכי, נשבר בקרבה לאחר ששוב חוותה פרידה מדמות אב שאהבה, הסתגרה, נמלטה מפני והפכה כועסת ועוקצנית. הספירה לאחור כבר נשמעה מכל פינה : עשר, תשע, שמונה, שש, חמש, פלישת חוטפי הנפשות החלה.
לאחר כעשור שנים של פעילות מאסיבית החל האתר שלי ושל עודד לגסוס. גסיסה איטית, מייסרת וכואבת. פייסבוק, אותו סופרמרקט ענק שפתח צוקרברג, החל לתפוס פופולאריות גדולה ותאוצה והוציא את האנשים מהבית מהמכולת הקטנה שלנו. לא הצלחנו כמקודם להביא אנשים למסיבות,
בעלי המועדונים סירבו להמשיך לעבוד אתנו, הכסף בחשבון העו"ש שלי הלך ואזל ולא היה לי מושג איך אמשיך לפרנס את בתי ולשלם את שכר הדירה, תסריט שכתבתי ותליתי בו תקוות רבות נדחה על ידי הקרנות שוב ושוב, סוד משפחתי כבד שפגע קשות באחד מבני משפחתי יקר לליבי, שסחבתי איתי בשתיקה כל השנים, החל שוב לעשות שמות במוחי ודקר בליבי, ובתוך מערבולת הכאב בה הייתי שרויה קיבלתי הודעה שמישהו שאהבתי אהבה גדולה פעם בנעורי, חלה ונפטר מלוקמיה קשה. הלילות הלבנים שלי חזרו, משך חודשים רבים לא הצלחתי להירדם בלילות, והייתי משוטטת בין המטבח לסלון, הלומת צער ומבכה את אבדן אהבת נעוריי, אבודה ומותשת, מייחלת נואשות לבוקר שיביא אתו קולות אנושיים ויכבה את קולות מחשבותיי שזמזמו במוחי בלי להרפות לרגע. הצל שעד אז רק שוטט על הקיר לצד מיטתי וצייר צורות למולי, החל להתפתל ולהתקדם בנחשיות זדונית לכיווני. ידעתי שהוא שם, אבל עדיין לא הסכמתי להכיר בנוכחותו.
"אין דיכאון שאין לו טריגר", אמרה לי נאווה, רעד קל הסתנן לקולה. פטפוטי אחיות עליזים ששכחו בטעות את הרמקול פתוח, על מחירי טיסות צארטר לחו"ל וטיסות רגילות,, נשמעו בכל רחבי המחלקה, מבעד לחלון הפתוח נהמה שוב המשאית והשתעלה שיעול מפלצת גדולה, נאווה נאנחה קלות, קמה ממקומה, סגרה את החלון, שפתה את הקומקום, והעמידה שני ספלי חרסינה על השולחן. "כמה סוכר?
המשך יבוא....
שירה.
