יום אחד פקחתי את עיני בבוקר ולא הצלחתי לקום מהמיטה. עייפות נוראית פקדה אותי, ותחושה קשה מנשוא של חוסר תקווה. איני יודעת איך לתאר תחושה של דיכאון, אבל אנסה רק לומר שאינך יכולה להיות שמחה יותר. כל נשימה שלך מכאיבה, כל קול של אדם שנשמע מבחוץ פוער בתוכך כאב שאינך מסוגלת לשאת.
קשה לי להצביע על הנקודה שבה התחיל הכל. במשך חודשים ואולי שנים לא שמתי לב. לא ראיתי את הצללים שהתקרבו אלי בלי שארגיש. יום רדף יום והמשכתי כרגיל, תפקדתי, גידלתי את בתי אבל משהו שלא שמתי לב אליו, הלך וגדל, הלך והתעצם, עד שיום אחד החליט להגיח מולי, להתעמת איתי, ולתקוף. כל נסיון לשטוף כלים או לקפל כביסה נגמר בתשישות מוחלטת אושפזתי במחלקה הפתוחה היחידה בבית החולים. מבוהלת ובמצב כאוטי של חרדות איומות, נכנס בי פחד להיות לבד. בכל פעם שהגיע מישהו לבקר הייתי תופסת בידו, מבקשת שלא יעזוב אותי, מבקשת שיציל אותי. תעזרו לי, הייתי צועקת. בוכה, מתחננת להם, לוחצת בעוצמה במפרק ידם, תוציאו אותי מזה. בבקשה. תעזרו לי , תעזרו לי בבקשה. אני בגיהנום. אני נשרפת. החברים שלי היו מבועתים. הם לא הכירו אותי ככה, לא ידעו מה קורה לי. הקימו יחדיו קבוצת ווטסאפ לתמיכה. לא בי. אחד בשני. היא תהיה בסדר, אמרו אחד לשני. אתה תראה. היא תצא מזה בסוף.
לא אכלתי כלום בתקופה הזו. הפכתי לשלד מהלך. הרופאים שוב ושוב שמעתי הצעות לעשות מדיטציה וללכת ברגל. לחשוב מחשבות חיוביות. הכדורים שניתנו לי גרמו לי להתקפי התכווצות וכאב בפנים. קולי השתנה והפך ליבבני. לא הכרתי את עצמי. הפכתי לצל של מי שהייתי פעם. עיתונאית, כותבת, מקימת רשתות חברתיות. כל אלו היו בעבר, כעת כבר לא הייתי אני. הזהות העצמית שלי נמחקה. בלי ממש לדעת מה אני עושה, שיגרתי לילה אחד כששוחררתי הביתה לשישי שבת, הודעה ברשת שהקמתי. במשך שנים עזרתי לכם, כתבתי לחברים. הוצאתי אתכם מהבדידות, הוצאתי אתכם מהייאוש, במשך שנים הייתם אתם זקוקים לי. עכשיו אני זקוקה לכם.
כשעה לאחר שיגור ההודעה התחילו הטלפונים לזרום. חברות מודאגים שהכירו אותי, שהעריכו אותי על פועלי ולא ידעו עז אז מה קורה לי הגיעו לבקר. אנשים שהכרתי בעבר, אנשים שאהבו אותי, שפתאום כשהייתי זקוקה להם היו שם עבורי. השותף שלי ברשת ניהל את כל המערך מולם. אירגן ביקורים, דיבר עם אנשים וכמעט כל יום טילפן לאימי עם רעיון חדש איך הוא יכול להציל אותי. הקשבתי לכל ההצעות לדיקור, הומאופתיה, טיולים ברגל, מדיטציות, חונך אישי ושתקתי. הוא הפקיד לי כסף בחשבון והחליט שהוא ממן לי טיפול שמצא. אבל כלום לא היה יכול לעזור. ידעתי מה אני צריכה. עזרה כימית. שום דבר אחר.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
