התעקשתי מול הרופאים דרשתי שינוי תרופתי. העובדת הסוציאלית של בית החולים, אישה מדהימה, חמה ותומכת אמרה לי כמעט כל יום : את צריכה לחזור לילדה שלך יקירה. המקום שלך הוא בבית. עם הבת שלך. את צריכה עבודה. ניסיתי להסביר שוב שאני לא יכולה, שמשהו לא בסדר אצלי. שאני לא מתפקדת בבית. דרשתי החלפת כדורים, דרשתי חשמל, אבל הם התעקשו: אין לך מחלקת נפש או מאניה דיפרסיה חלילה, אמרו לי. זו הפרעת דיכאון שנובעת מטריגרים בחיים. חשמל לא מתאים למצבך, טיפול פסיכולוגי יכול לעזור. אבל גם הטיפול הפסיכולוגי שקיבלתי בבית החולים לא עזר. החרדות לא פחתו, ולא הצלחתי לקום מהמיטה בבקרים. האחות הראשית הייתה מרחמת עלי ומאפשרת לי לישון עוד קצת בבקרים. היא ראתה שאני לא מסוגלת. שאני באמת לא יכולה.
הישועה הגיעה רק אחרי חודשים רבים של דיכאון שבהם שהיתי בבית ובבית החולים לסירוגין. עובדת הסוציאלית של המחלקה קראה לי אליה. חדשות טובות אמרה לי. החלטנו לנסות כדור חדש שעוזר במצבים של דיכאון עמיד. מדובר בכדור נדיר, לא נותנים אותו כמעט כי הוא מצריך דיאטה קפדנית, אבל הוא מאוד יעיל. יצאתי החוצה, קרן שמש הזדחלה לאט לאט וליטפה את מצחי, הצל עוד היה שם, והוא הדף אותה באגרסיביות, אבל הנה, משהו חדש. אופטימיות. משהו לקוות לו. כדור חדש שאולי יציל אותי. חיפשתי את ברי. ברי ידידי למחלקה, היה הסיבה היחידה אז לכמה דקות של חסד ביום, כמה דקות של רוך ורוגע. אחים למלחמה היינו אז. אחים לסבל. ברי. האדם היחיד עלי אדמות שהבין מה עובר עלי, האדם היחיד שהצליח להבין ולהזדהות עם הסבל. ברי היה נשוי ואב לשני ילדים כשלקה במאניה דיפרסיה. המאניה גרמה לו לאבד הכל. את ביתו, ילדיו, אישתו, וכל כספו. הם גרו אז בפרבר קטן בארצות הברית בבית נפלא, הוא עבד אז באפל ישרות תחת סטיב ג`ובס ונחשב לגאון היי טק. אחד הכישרונות המבטיחים ביותר בחברה. בהתקף מאניה מטורף, בלי להבין מה קורה לו ומה הוא עושה התפטר מאפל, מצא עבודה בחברת הי טק זניחה וקטנה, ובזבז את כל הכסף שהיה למשפחתו על שתיה ואלכוהול. בימים האפלים שלנו בבית החולים, בתוך הכאוטיות של הזוועה והגיהנום שמצאנו את עצמנו בו, בתוך חגיגת העלטה שאירגן לנו מוחנו, מצאנו נחמה אחד בשני. היינו יושבים יחד על הספסל הקבוע שלנו לאחר ארוחת הערב ומדברים, מנסים לעודד אחד את השני, מנסים להאמין שיום אחד נצליח לצאת מחגיגת הזוועה הזו, מנסים לסלוח למוחינו על שבגד בנו ככה וגרם לנו ייסורים כאלו. הכאב של ברי על אובדן ילדיו היה נורא. אישתו הצליחה לגרום לכך שלא יראה אותם שוב. הוא עלה לארץ, בודד ועצוב. מתגעגע לילדיו. שעות רבות היה מבלה בכתיבת מכתבים לילדיו, מצייר להם ציורים, מבטיח להם שיראה אותם שוב. אף אחד מהמכתבים הללו לא הגיע אליהם. אישתו לשעבר סירבה להעביר אותם. אחרי שהתבשרתי על קבלת הכדור החדש יצאתי אליו, מצאתי אותו יושב על הספסל הקבוע שלנו, מאכיל כרגיל את להקת החתולים שהתקהלה סביבו ביוגרט שסחב מחדר האוכל. ברי, צעקתי לו, הם נותנים לי כדור חדש. כדור חדש. שמעת ברי? אני מקבלת כדור חדש. ישבנו ביחד על הספסל, הוא נכנס ללפטופ והקליד מילות חיפוש. אכן לפי התוצאות מדובר היה בכדור מאוד יעיל כנגד דיכאון עמיד. אולי היחיד שיעיל חוץ מחשמל. הוא חיבק אותי. הוא באמת היה מאושר בשבילי. יו האב הופ, אמר לי. יו האב גוד גוד הופ. כעת היתה לי סיבה לאופטימיות. אולי אוכל סוף סוף לצאת מזה, לחזור לילדה שלי. כמה רציתי לחזור אליה. אלוהים, זה כל מה שרציתי, זה היה החלום שלי.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
