מתחילת דצמבר 2008 החיים שלי קיבלו איזה סוויץ`. הסכיזופרניה יצאה ויחד איתה המאניה דיפרסיה. תמיד ב-8 השנים הללו יש לי 2 חיילים שאני זוכר טוב, מה זה זוכר טוב? זוכר מושלם! אני זוכר את הרגע שהם השפילו אותי והרימו עליי יד כיאלו זה קרה לפניי שניה.
אני אחזור אחורה ברשתוכם: ב- 19.11.2008 בשעה 7:30 בבוקר בתחנה המרכזית חוף הכרמל התגייסתי! התגייסתי לחטיבת כפיר, החטיבה שכל כך רציתי להיות בה. כל כך רציתי להיות לוחם! כל כך! הייתי מתאמן שעות ולמרות שהקב"א שלי הייתה נמוכה רציתי כל כך להיות לוחם! הייתי מורעל! מהבוקר עד הערב הייתי קורא על לוחמים ורואה סרטים \ סדרות על הצבא. כשהגעתי לפלס (בסיס טירונות של כפיר) הייתי מאוד נרגש, הגעתי אל לביא הגדוד שכל כך רציתי להיות בו. בשבוע השלישי שם קיבלתי התקף קטטוני (פריז), הייתי קפוא בחדר בלי יכולת לזוז במשך שעתיים ואף אחד לא הבין מה יש לי, כולל אני עצמי.
מהר מאוד שלחו אותי לפסיכיאטר הראשי של הצבא (לא זוכר את שמו) שקבע שמורידים לי פרופיל ל-64. בשבילי זה היה אסון והייתי כל כך עצוב ומדוכא. אני זוכר את עצמי הולך בכל תל השומר בוכה בדמעות ,חיילים מסתכלים אליי חלקם צוחקים ולרוב הגדול אפילו לא היה אכפת. לקחתי את האוטו ומרוב תסכול נסעתי למלון באיזור ירושלים, תוך כדי שאני בוכה את נשמתי. בערב מאוחר הסמל שלי מגדוד לביא שהכיר אותי לפניי הצבא מהמוסיקה שיכנע אותי לחזור וכך עשיתי. אחריי כמה ימים הורידו לי את הפרופיל סופית ושלחו אותי לטירונות 02 בניצנים.
לפניי שעליתי לאוטובוס הייתי אצל קצין מיון הבן של **** שחוץ מלצעוק עליי ולהשפיל אותי לא ממש הסביר לי איזה תפקיד יהיה לי. משם כשאני מתחיל כבר לא להרגיש טוב שלחו אותי אל האוטובוס כשאני רועד מבפנים. אמרתי שאני לא מוכן להתפנות כי אני רוצה להיות לוחם ולא אומרים לי מה אני יעשה בהמשך השירות. כמובן שאת אף אחד זה לא עיניין ושלחו אותי אל המעצר - מפה מתחיל הסיפור שישנה לי את החיים.
פגש אותי בחור נמוך עם קרחת וקצת שיער על הראש חיוך נחמד רזה מאוד עם דרגות של סמל ועור גופו בהיר, הכניס אותי אל המעצר אמר לי לשים את התיק בצד. מי שהיה במעצר מכיר את הנוהל, להוריד שרוכים ובלה בלה בלה. רק ששום נוהל לא היה כלול בלירוק עליי, בלדחוף אותי, לזרוק עליי נעליים, להתגרות בי, לצעוק לי בקולי קולות באוזניים ושוב לדחוף אותי ולהגיד לי שאני אפס, חלש ועלוב. אני לאט לאט עם עצמי נסגר ואומר לעצמי לא להגיב, לא להגיב, אני רוצה להיות לוחם ולוחם טוב. בזמן הזה אני מתחיל לבכות (כמו בזמן שאני כותב את הפוסט הזה), ועוד יותר לקפוא והוא בשלו ממשיך לדחוף, לירוק עליי, לזרוק עליי את הנעל, לדחוף אותי ואפילו לתת לי מכות.
חובה לצייין שבזמן הזה חבורת חיילות פלצניות פשוט ישבו וצחקו עליי כל הזמן הזה וגרמו לתחושת ההשפלה שלי לגדולה יותר. אח"כ כאשר הוא סיים להשפיל אותי הוא שם אותי במעצר לכשעה ולאח"כ מכן עשיתי עבודות תיזוז למינהן שבשלב מסוים אמרתי דיי! תעשו מה שאתם רוצים איתי, מה שבא לכם רק תניחו לי. אחכ נסעתי הביתה שוב בוכה ולא מבין למה. כשהגעתי הביתה הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה עם אבא שלי שכעס עליי על הבחירות שלי מה שרק החמיר לי את הדחק. ביום יומיים שאחכ כבר לא זכרתי כלום מימה שהיה. יומיים אח"כ התפנתי לניצנים.
ושם? רק נהפך לגרוע ליותר!
גם לשם הגעתי בתקווה שאוכל לחזור להיות לוחם כי אני חזק ואני יעשה מה שאמרו לי. התקופה הייתה בזמן עופרת יצוקה ככה שצבע אדום לא היה חסר. היינו בדרך לחדר אוכל והתחלתי לחוש התקף חרדה וביקשתי לצאת החוצה. כמובן, שלא נתנו לי ובשלב מסוים פשוט יצאתי החוצה כי לא יכלתי עם הלחץ. הלכתי לדשא קפאתי ונפלתי על האדמה. ברקע צבע אדום חיילים עוברים ליידי כיאלו אני עציץ בגינה ואף אחד לא באאאאאאאאאאאאאאאא ושאלללל לשלומי?!?!?!?!?!?! אנחנו אמורים להיות הצבא הכי מוסרי בעולם! (אגב,בזמן הזה היה צבע אדום ואף אחד אפילו לא בא להכניס אותי) כעבור שעה בערך המפקד שלי נזכר לצאת אליי החוצה ולקח אותי אל המרפאה.
ברקע היה קצין עם כומתה אדומה שרץ לעברי וצעק: הוא עובד עליכם הבן זונה ! תביאו לי אותו את הבן זונה הזה. המ"כ שלי ניסה כל הזמן להזיז אותו שלא ירביץ לי. בזמן הזה אני קפוא. אני אומר לעצמי רק לא להיות אלים רק לא להיות אלים. מאז אותו יום היה לי כל יום התקפים בלי סוף. לקח שבועים עד שראיתי קב"ן.
השתשחררתי מהצבא לא זכרתי כלום! רק ידעתי שאני ניהיה עצבני מאוד ליד חיילים וקשה לי שמהללים לידי את הצבא. בשנים האחרונות זה חוזר לי וחוזר יותר ויותר בכוח אני מבקש צדק!
הייתי פעם אחת במסיבה שתיקלטתי, ראיתי שם את הסמל מהמעצר רציתי לדפוק לו כיסא בראש! אבל ידעתי שאיש מהמסיבה לא אשם. למרות שהסמל, האיש שהרביץ לי במעצר, האיש שבגללו אני לא יודע מזה לצעוק, מזה לכעוס, כי אני חיי את הרגע הזה כמעט כל יום! הרגע הזה שהוא השפיל אותי! כי רק רציתי להיות לוחם!!! מי נתןן לך את הזכות להרים את היד??? מייי?!?!?!?!?~?!?!!
אני לא כותב על הנושא הזה הרבה ולא מדבר עליו בעיקר בגלל פחד. כי מפחד לכעוס על צהל , הצבא שכולם מעריצים! אבל דיי אני מפסיק! ונמאס לי. רוצה צדק! רוצה לראות אותם באמצע החיים יושבים בבתי משפט בגלל מה שהם עשו לי! הם כרגע אוליי נשואים, לומדים, באמצע קריירה, אני לא רוצה נקמה רוצה צדק!
אני עושה כל כך הרבה טוב לעולם ומגיע לי לקבל את הצדק שלי. רציתי להיות לוחם והם הוציאו אותי נמושה! אני בנאדם טוב ואני עושה המון להיות בנאדם טוב! אני מפסיק לשתוק מפסיק לפחד מזה. סופש מקסים לכולם.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
