הולכת נגד הרוח - איך התחלתי לכתוב?

אבל הכתיבה מבחינתי לעולם לא תוכל להפוך למשימה – ברגע שאומרים לי מה/איך/כמה/מתי לכתוב, המוח נסגר אוטומטית והמחסום בין הראש לעט (או המקלדת) צץ במלוא הדרו, נעמד לו בעקשנות ומסרב בכל תוקף להתפנות.היה לי ברור שברגע שהכתיבה תקבל מסגרת מקצועית, כזו של כתיבה "לפי דרישה", כל היצירתיות והשנינות יפנו את מקומן ללחץ מיותר. כי כל דבר שטומן בחובו מחויבות הוא מלכודת דבש עבורי. ביצה טובענית שיודעים איך נכנסים אליה וקשה מאוד לצאת ממנה. בנוסף, אמרתי לאותם ממליצים, אני עושה את זה לחלוטין בשביל עצמי. זה הפורקן שלי, המקום להשתפך, להתבטא בלי הגהות או עריכות של גורמים חיצוניים.

במובן מסויים, הפייסבוק מהווה עבורי סוג של בלוג, רק עם היתרון של "קהל ביתי", ברובו המכריע גם אוהד - שהרי רוב מי שקורא את הפוסטים שלי הם אנשים שאני מחשיבה חברים ברמה זו או אחרת, כאלו שמכירים את הדמויות המוזכרות בטקסט, ולכן גם רוב התגובות הן חמות ומפרגנות - ומבחינתי אני לא צריכה יותר מזה. אני לא תרה אחר הפרסום, לא מחפשת אנשים מבחוץ שיעבירו ביקורת על הכתיבה שלי – שכידוע יכולה להיות גם מהסוג הפחות חיובי, ומעבר לכך גם לא חושבת שיש לי כשרון יוצא דופן ושבאמת יש לי משהו מספיק איכותי ומעניין להציע לתפוצה רחבה יותר מאשר זו של הפייסבוק.

אם כך מה נשתנה?
לא הרבה. בגדול, אני עדיין אוחזת באותן תשובות ובאותן דעות. ובכ"ז - לפני קצת יותר מחודש העליתי פוסט עם קישור לכתבה בטלוויזיה שעסקה במחלות נפש ובהתמודדותם של חולי נפש עם החיים בחברה הישראלית. בפוסט חשפתי בכלליות את העובדה שגם אני נמנית על אותו ציבור חולים, מבלי להיכנס לפרטים על סוג המחלה או על אופן ההתמודדות שלי איתה (מאמינה שגם זה יגיע בהמשך). מעולם לא הוצאתי לאור את דבר המחלה שלי באופן כ"כ מפורש, למרות שמעולם גם לא הסתרתי אותה וכל מי שמכיר אותי, אפילו באופן די שטחי, יודע עליה. גם במקרה הזה ה"יציאה מהארון" ממש לא הייתה מתוכננת, אבל הצפייה בכתבה הותירה בי תחושה עמוקה של כאב והרגשתי שאני חייבת לשתף בתחושה הזו גם את האנשים מסביבי בצורה קצת יותר "רשמית". הפוסט גרר תגובות מאוד מרגשות מאנשים רבים, ואפילו זכה לכמה שיתופים שהגיעו למעגלים ולקבוצות שאינני חברה בהן. כמובן שרבות מהתגובות כללו את אותה המלצה ידועה "לעשות משהו עם הכתיבה שלך", רק שהפעם, משום מה הרעיון שתמיד פסלתי על הסף, התחיל להתגלגל בראשי – אמנם בקטנה, טיפין טיפין, בצורה מאוד עדינה וכמעט בלתי מורגשת, אך הוא בהחלט היה שם.
והשינוי היה בגלל הנושא.

פתאום חשבתי שאולי יכול לצאת משהו טוב מכתיבה על חולי נפש. על הנושא הזה שכמעט ולא מדברים עליו ולא זוכה לרצינות הכ"כ ראויה לו. חשבתי שאם כבר פרצתי את מחסום ההודאה הפומבית, יכול להיות שכבר אין לי מה להפסיד, ואולי אני יכולה להיות אחת מהחלוצות שתעשינה צעד קטן קדימה בחשיפה של החיים מנקודת מבטנו. כי בעוד שעל המחלות יש די והותר מחקרים ופרסומים, על החולים כמעט ואין. למה? לדעתי, כיוון שכדי להסביר מה זה להיות חולה במחלת נפש, אתה חייב להיות אחד כזה.

אני באופן אישי חיפשתי כ"כ הרבה פעמים ברחבי הרשת חומר קריאה על חולי נפש, ללא הצלחה - חיפשתי בלוגים, פורומים, ראיונות עם חולים – כל דבר שאוכל למצוא בנושא ואולי יעזור לי להסביר את עצמי קצת יותר טוב לסובבים אותי. כמעט תמיד החיפושים העלו חרס. שמרתי בבית כתבות בודדות שגזרתי לפני שנים מעיתונים, ומעבר לזה לא היה לי כלום.

כמה ימים אחרי פרסום הפוסט פגשתי באירוע משפחתי פסיכולוגית, שאמרה שהפוסט מאוד ריגש אותה וביקשה את רשותי לשתף אותו בקבוצת פסיכולוגים שהיא חברה בה. הופתעתי מהבקשה וכמובן שהסכמתי, ואחותי, שעובדת כעו"ס, ראתה את ההפתעה שלי מהבקשה ואמרה לי שהיא בכלל לא מופתעת. היא סיפרה שבזמן לימודי התואר בעבודה סוציאלית היא נוכחה לגלות עד כמה חסרות "עדויות" כאלו ממקור ראשון של חולים, וכמה שדבר כזה יכול לסייע, הן לקהילות המטפלים והן למטופלים. היא אמרה שלדעתה אם כבר יש לי את כשרון הביטוי המתאים, היא בהחלט חושבת שיהיה זה מבורך להשתמש בו לצורך המטרה הזו.
המילים נשארו להדהד בראשי, ואחרי כמעט חודש של לבטים בנושא, הנה אני פה.
לא כי אני חושבת שהבלוג הזה ישנה עבורי משהו. ממש לא. אני חיה עם המחלה שלי כבר 17 שנים, שמעתי את כל התגובות האפשריות ואני יודעת שכל תגובה מעודדת שתהיה פה אולי תחמם את הלב ותרגש, אבל בוודאי לא תחדש לי משהו שטרם שמעתי. אבל כי אולי, רק אולי, יש אי שם מישהו או מישהי שמחפשים כמוני את אותו "אח לצרה", שזקוקים למילים שעם חלקן יוכלו להזדהות, שעשויים ממש במקרה להרגיש הקלה - ולו הקטנה ביותר - אם יקראו מה שאני כותבת ויחשבו "וואו, זה ממש כאילו היא נכנסה לי לראש והוציאה את המילים שאני לא מוצא דרך לבטא" (מה שאני הרגשתי כשצפיתי ברגעים מסויימים מהכתבה בטלוויזיה). ואם יש מישהו כזה, ותהיה לי את הזכות לשפר לו את ההרגשה אפילו לרגע אחד קצר, מבלי שזה גובה ממני מאמץ - אני חושבת שזו מתנה אדירה. ומתנות תמיד כיף לקבל..
אז קדימה, יוצאים לדרך.

מי מכם שמעוניין, יותר ממוזמן להצטרף אליי - אינני יודעת עד כמה אתמיד בה, אני לא יכולה להבטיח מה יהיה קצב ההתקדמות בה, והאמת שאני לא משוכנעת בכלל שארצה להמשיך בה ולא אנטוש אותה באמצע, אולי אפילו ממש בקרוב. אבל אני כן יודעת שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן, ואת מה שהלכת אף אחד לא יוכל לקחת ממך, אז כל עוד יש בך כוח, תמיד כדאי לנסות. רק לא לשכוח להושיט קודם את רגל ימין ?

לבלוג של שני לחצו כאן