הכי קשה לי בבקרים. כך נראה בוקר בחיי לאחרונה: אבא עובר דרך החדר בדרכו לעבודה. אמא עוברת, לעבודה או לאיזה סידור בחוץ. שומעת את אחותי, היא בדרך לבית הספר. ככה זה לישון בחדר שהוא חדר המעבר של הכניסה לבית. עוד קצת והשעון יצלצל, מה שירמוז לי שגם אני צריכה לקום. פעם תמיד קמתי כשהשעון צלצל, כי צריך. תמיד עשיתי מה שצריך. לפעמים גם הצריך הזה נשבר, כמו בתקופות שהכל מתפרק. גם המעט נראה כמו הרבה, ובשביל מה בכלל, מה זה משנה, בגדול, מה צריך. גם ככה הכל שבור.
אז השעון מצלצל. בסדר, אני שומעת. זה קול השטן שעומד מעליי ודורש ממני לצאת מהמיטה הבטוחה שלי, שבה אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב לאחרונה-כלום. דורש ממני לצאת לעולם, לתפקד, להתלבש, לאכול משהו, לתקשר עם אנשים, גם אם אני לא באמת רוצה. זו דרישת המינימום מאדם שעדיין נושם. לפחות כשאני גרה עם ההורים ובמקום מסוים גם לא באמת רוצה לשקוע כל היום במיטה ולהיות חסרת מעש.
אז השעון מצלצל שוב. שוב קול השטן הזה, הפעם תוקפני יותר. צלצלתי לך כבר, את לא מבינה שלא תספיקי? בסדר, אני שומעת. הנה, עוד קצת. עוד קצת להיפרד מהמקום הבטוח, עוד קצת עם החתולה, עוד קצת עם העיניים העצומות, עוד קצת בלי הדרישות של העולם החיצוני.
נוווו כברר!!!! השעון מצלצל בפעם השלישית. הצליל שלו מעצבן יותר מהשעון הקודם, שיניתי אותו כדי שאצליח לקום. השעון הקודם היה חברותי מדי, לא רק שהיה לי סבבה להמשיך לישון כשהוא פעל, אולי גם היה אפשר להירדם איתו טוב יותר. בסדר. בסדר. אני קמה. בודקת מה חדש בפלאפון. רק קצת, להתעדכן. בין היתר יש עוד מעט אוטובוס, ואני, עוד מתנתקת מהמיטה. קדימה, מהר. צחצוח שיניים, לאכול משהו. להתלבש. זהו יצאתי מהבית. חוזרת בריצה. שכחתי כדורים. כוסאמק איפה האוזניות שלי, הם היו פה אתמול! אוף אני מאחרת.
כבר לא יכולה לחכות לישיבה הזו באוטובוס, עם הפלאפון, לשמוע מוזיקה או איזו תכנית על משהו מעניין. שוב להתנתק לחצי שעה, להיות בשלי, בעודי נוסעת לעבר היום הבא.
אוי לא, איחרתי את האוטובוס.
המועקה הזו בלב. ההתלבטות הקצרה אם לקחת טרמפ, לפחות עד למטה ומשם אוטובוס. לא נראה לי, כי טרמפ זה אומר שאני לא יכולה לשבת מנותקת, אני צריכה לתקשר, אם הנהג רוצה בכך. גם אם לא, אני לא יכולה להרפות. זה פחות כיף. זה הורס לי את כל התכניות. חוץ מזה אין לי כוח למסעות האלו עם טרמפים ואז עוד אוטובוס. כן, בא לי את הדרך הרגילה, הבטוחה, בלי לזוז ממנה ימינה או שמאלה. אז המועקה הזו בלב. עוד יום בבית. יום שבו כנראה אעזור קצת עם משק הבית, אלמד על החיים דרך חוסר החיים שלי, ובשלב מסוים אהיה מדוכדכת כי קשה לא להיות בפעילות שגרתית, לא לראות אנשים, לא לצאת מהבית ומהישוב כל היום. משעמם. אז אני תוהה לעצמי, אולי כדאי בתקופות כאלו להתחייב לשגרה שמתחילה בצהריים? כדי שיהיה מספיק זמן למעבר הזה בין שינה לערות, המעבר הלא פשוט הזה בתקופות כבדות יותר.
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
