הקול בראש - אנונימית

אני רצה על הכביש מתנשפת. אני כבר מגיעה, אני ממלמלת לך, חכי לי ילדה שלי, אני כבר מגיעה. אמא פה.

מצאתי אותך יושבת בין העצים על ספסל קטן. עינייך אדומות מבכי. הבאתי לך את הטלפון וגם כסף כדי שתוכלי להמשיך לבלות עם החברים. "אולי נלך גם אנחנו לראות הופעה" הצעתי לך. "אקנה לך קרפ שוקולד ונלך לראות הופעה". "אמא בבקשה לפתת את ידי בתחינה" לא יכולה יותר, הקולות משגעים אותי. אני רוצה הביתה".
קניתי לך פיצה והלכנו לכיוון הבית חזרה, נתת לי יד כל הדרך. ידייך רעדו, ניסית לייצב את נשימתך. אני פה, אמא פה.

לפני כשנה בדקה אותך מומחית גדולה. ידועה מאוד, שמעה ממך על החברים, על בית הספר, צחקה איתך מההומור הנפלא שלך וטענה שהכל בסדר. אושר גדול. שמש ענקית, צהובה מלטפת ומנחמת הפציעה בשמיים שלי וגירשה את כל ענני הפחד.
את היום ההוא בשבוע שעבר אזכור כל חיי. ישבנו אחת ליד השנייה בסאלון. נשענת על הספה, השיער היפה שלך מדגדג את כתפייך וידך מלטפת את ידי.

בקול חלוש דיברת. מלטפת את הטלפון הנייד שלך. מקליקה, מעבירה תמונות במהירות. סיפרת לי על הקולות, המחשבות המוזרות. מישהו בתוך ראשך, מישהו שקורא לך. לא את אומרת לי, זה לא קול מבחוץ, זה כמו מחשבה, אבל זה מפחיד אמא, את אומרת מעיפה בי מבט חטוף ומיד מתמקדת שוב בטלפון. מישהו בתוך הראש שלי שקורא בשם שלי שוב ושוב ושוב וגם בקול מוזר. זה מאוד מפחיד אותי אמא. וזה לא קורה לאף אחד אחר. שאלתי את החברים והם חשבו שאני מוזרה.

את מקבלת הודעת ווטסאפ: חברה שולחת סירטון מצחיק: גופי ודונלדק נלחמים בזבוב, הוא עף להם מעל הראש, הם מנסים לתפוס והוא ממשיך לעוף, הנה גופי כמעט בולע אותו אבל הופ... הזבוב מתחמק. נא נא בננה.

פניתי למטבח להכין לשתינו תה קמומיל ולחתוך פרוסה מהעוגה, את הדמעות שבצבצו בעיני מחיתי מהר במגבת במטבח לפני שתבחיני בכך. לא. זה לא קורה. זה רק חלום רע.

הוא יושב מולנו בחדרון קטן ולגם באיטיות מכוס קטנה של קפה שחור, משקפיו מטיילות על חוטמו ונשמטות מדי פעם, הוא הקפיץ אותן חזרה למקומן במגע קל של הזרת והביט בך ובי ושוב בך ושתק.

אני מביטה במשקפיו ששוב נשמטו, הבטתי בשולחן שלידו. ליד המחשב הנייד - תמונה של משפחה צוחקת: אמא, אבא, שני ילדים. כולם בבגדי ים, מחייכים לצלם ומתחבקים. תגיד לי שאני חולמת, אני רוצה לצעוק לו, לטלטל אותו, להתחנן בפניו. בבקשה. תגיד לי שאני זו ששומעת קולות.

אבל הוא פוכר באצבעותיו מביט בי בחמלה, לא. זה לא חלום ואני לא שומעת קולות. זו המציאות, המציאות שבה אני ואת נצטרך לחיות כרגע, או עד שמישהו יגיד לנו: זה בסדר, עבר, אתן יכולות להתחיל לנשום.

עם החברים שלך את תמיד צוחקת, מתבדחת, מדברת לפעמים לדברייך יותר מדי, אבל אנשים זרים גורמים לך לפחד. את נשכבת במיטה, מכווצת כולך כמו גור כלבים קטן שאיבד את דרכו, נרעדת כולך.

כשאת הולכת להתקלח התחלתי להריץ את הסרט אחורנית בראשי:
בת שנתיים, חייכנית וצוחקת, מדדה לכיוון המגלשה, והנה אני ,רואה? האישה הזו עם השיער הקצר והחולצה המוכתמת שמן מבישול ארוחת הצהריים, זו המתנשפת מאחרייך , חכי לי. חכי לאמא. האמהות האחרות בגן השעשועים מביטות בנו משועשעות. את מטפסת על המגלשה. אני תופסת אותך כשאת מתגלשת , הופ... הנה את... מצאתי אותך. את צוחקת בהנאה..

בת חמש מחייכת ורצה אלי בשמלה האדומה עם הפרחים הלבנים שקניתי לך. אני עומדת ליד העץ וסופרת: חת, שתיים, שלוש דג מאאאא... לוואח. ,לא אמרתי מלוח, אמרתי מלוואח, היי, מה את רצה?

היה היה פעם לפני שנים איש ירוק, הוא גר בבית ירוק, והייתה לו גינה ירוקה, עם פרחים ירוקים ירוקים. היה לו שדה ירוק וענן ירוק ושמש ירוקה ירוקה וילדים ירוקים ואישה ירוקה. יום אחד פגש האיש הירוק באיש כחול. היי איש כחול, שאל אותו, מה אתה עושה כאן? אני אמר האיש הכחול, אני מסיפור אחר. האם היו שם גם אנשים צהובים ואדומים בסיפור? זה היה מזמן ויונתן גפן כבר לא כותב שירים חדשים. מי זוכר?
מתי התחילו השדים להציק לך ילדה??

האם זה היה כשרצת בטעות לכביש בגיל שלוש ואני מבועתת רצתי אחריך כשראיתי מכונית מתפרצת ממרחק של שתי שניות, אחזתי במרפקך וצעקתי: שלא תעשי את זה שוב ואת נפגעת ובכית כל כך? אולי כשהיית בת שנה ותליתי כביסה מאחורי הבית ולא שמעתי אותך בוכה במיטה ?

בת ארבע וחצי היית כשהתרפקת על הדלת ממנה יצא אביך באותו יום. ממתינה, יושבת ומחכה לגזירת הגורל שתשתנה פתאום. בוכה ומתחננת בפניו שיחזור אליך. לא מבינה מה עשית שפתאום ננטשת ככה. לא מבינה שזה מעולם לא היה באשמתך. אני האשמה שטעתה בבחירה.

ואולי.. אולי פקד אותך איזה שד גנטי ערמומי זדוני ומרושע, בזריזות דילג כדי שלא נתפוס אותו הממזר הזדוני, הישר מאחות סבתי שאושפזה לפני שנספתה בשואה, מתגלה לעיני אחיה המבועתים לראשונה בדמותו של דיכאון הקליני וממנה מדלג בקלילות ועובר הישר אלי. לא לסבתי, לא לאמי, לא לאחיותי ואחי. אני הקרבן הבא. עדיין בדמות אותו דיכאון ארור. לאחר ניצחוני עליו, מחליט לנקום בי, לפגוע ישירות בעצב החשוף ביותר שלי. מתגלם בפעם הראשונה במשפחה, לא בדמות דיכאון, אלא כקולות בתוך ראשה של היקרה לי ביותר בעולם כולו. בתי שלי.

בלילה אני שוכבת במיטה, עיני פקוחות ודומעות. מבטי בוהה בתקרה. המאוורר נושף עלי רוח קלילה: הוא מטרטר בזעף ומחרחר: ופתאום גונח ונעצר. אצטרך להזמין טכנאי מחר. אני מנתקת אותו מהחשמל ומחליטה להיפרד ממנו עד הקיץ הבא.
אני חוזרת למיטה, עיני עצומות. מנסה לדמיין איך זה מרגיש לשמוע קול שמדבר ובוקע מתוך ראשי, אבל כל שאני שומעת זה את הכאב המכרסם את ליבי, את רגש האשמה. ילדה שלי, כמה מפוחדת היית כל הזמן הזה ואני לא ידעתי. לא רציתי לדעת.
אני מרימה עצמי מהמיטה ונכנסת בשקט לחדרך. עינייך עצומות. בבקשה, אני נושאת את קולי בתפילה חרישית לאל דומם, עקשן ושתוק. בבקשה הזמן עבורה חלום טוב ונחמד. העבר את השדים כולם למוחי שלי, ותן שקט ורגיעה בנפשה של בתי. תן מנוחה למוחה.

אני נרכנת אלייך, מלטפת את ראשך בעדינות ובזהירות כדי לא להעיר אותך. נושמת את ריח שערך שאהבתי תמיד כל כך להסניף.