יום כיפור הוא יום שבו כמעט כל יהודי מנסה לעשות משהו טוב – לא לנסוע באוטו, להגיע לבית כנסת, לצום. ”פעם בשנה! פ-ע-ם! אפשרי!” בית משוגעים כמובן לא יוצא דופן – רובם ככולם – אנשים, נשים , משיחים, אימהות של משיחים, כמה אליהו הנביא ואפילו ערבי אחד (כדי לא להרגיש חלילה שמפלים אותו לרעה). בערב התכנסנו בבודקה קטן. בלי עזרת נשים, אימהות של המשיח בסבלנות חיכו בחוץ. כך גם המכשפות. התרגשות. במיוחד שכולם כבר קיבלו תרופות ערב. תפילה התחילה מוויכוח סוער - “ מי יהיה שליח ציבור?”
ואכן שאלה זו הייתה קשה למדי בנוכח 3 משיחים – ספרדי, אשכנזי וחסיד. ואם היו שניים פתרון היה צץ לו מעצמו – הרי לנו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.ועוד מישהו מהספסל האחורי - “ומה עם הרבי?!?יש היררכיה בשמים: קדוש ברוך הוא, אחר כך רבי,אחר כך...”
במאמץ אדיר של שפיות זמנית הוחלט לחלק את התפילה בין שלושת המשיחים. את השיח פתח האשכנזי.
"יש לי תופעות לואי בלתי נסבלות ועכשיו לנוע בתפילה זה...הרי זה משובח". הטעון התקבל בהבנה עמוקה בידי הקהילה המגוונת והתפילה התחילה.
החזן התחיל תפילה בנמרצות על טבעית. הוא הוריד גשמים וברקים בקולו .הוא נע ונד והיה נראה שבעוד שניה ממריא בסולם הידוע או במרכבת אש ונעלם לו בשמיים.
ואז ניגש אליו אחד מהחבריה. הסיגריה התמידית דבוקה בפה וביקש...אש. החזן דבוק כולו בתפילה קורעת שמיים, עטוף טלית גדולה ולבנה...מבלי לעצור את תפילתו הטהורה והכנה ולו לרגע, הכניס יד שלו לכיסו ובמהירות הבזק נתן לחבר אש. החבר לקח כמה שכטות, עטף את החזן בענני עשן ויצא בכדי לא להפריע לאווירה של ימים הנוראים.
אחד מהמתפללים לפתע זעק. זעק חזק ומסולסל. חלקינו נעמדו בדממה בתוך "שמונה עשרה”, ניגשנו אליו מיד בדאגה לשלומו כשלפתע ראינו חיוך מבצבץ מזווית פיו. חיוך של הדביקות. דביקות פשוטה ואמיתית. מתוך סבל לא אנושי, מ"ט שארי זוועה, ביטול הגוף וה"אני"...
בחודש מאי 2024 קידום פרויקטים שיקומיים קיימה הכשרה קצרה בנושא "(כמעט) כל מה שחשוב לדעת על קנביס" בשיתוף פעולה פורה וכחלק מקשרי עבודה משמעותיים עם הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, משרד הבריאות- המחלקה לטיפול בהתמכרויות ואילס"ם.
תראי את הידיים שלי, היא אומרת במבוכה, מפשילה שרוולים. על זרועותיה וגב כף ידה, כתמים אדומים. זה מהשטיפות, היא לוחשת. בתקופת הקורונה זה כמעט היה הסוף שלי. שטפתי בלי הכרה. גם היום אני לא יכולה להפסיק.
מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
