מאניה דיפרסיה, הידועה גם כדיכאון דו-קוטבי, היא אחת מהפרעות הנפש המורכבות והמשמעותיות ביותר. אנשים המתמודדים עם ההפרעה הזו חווים תנודות חדות במצבי הרוח, שיכולות לנוע בין אנרגיה גבוהה והתלהבות בלתי מרוסנת לבין עצב עמוק וחוסר תקווה. עידית, אישה בשנות ה-30 לחייה, חוותה את התנודות האלו בעוצמה רבה. הסיפור שלה ממחיש את המאבק היומיומי אך גם את הכוח וההתמודדות שנדרשים כדי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות האתגרים.
בני המשפחה ואחרים משמעותיים הם הגורם הקבוע והמשמעותי ביותר המלווה את האדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ולעיתים קרובות גם המטפל העיקרי. לרוב המשפחה היא היחידה שתלווה את האדם לאורך חייו ברגעים היפים והשמחים וברגעים הקשים והכואבים.
תמר, אישה מבוגרת מתל אביב, חיה את חייה בפשטות וברוגע. היא התמידה בשגרתה, אבל תמיד חשה שחסר לה משהו בלב. יום אחד, היא קיבלה מכתב מפתיע מסטודנט צעיר בשם איתן.
איתן סיפר במכתב כיצד תמר עזרה לו כשהיה ילד קטן. הוא זכר איך היא נהגה לקנות לו מחברות ולעזור לו עם שיעורי הבית כשהיה אבוד והוריו לא יכלו לתמוך בו. תמר הייתה עבורו כמלאך ששמר עליו בשעות הקשות ביותר.
כמעט בכל דקה ושניה בחיינו, אנו נמצאים במסע כלשהו. זהו מסע שאיננו יודעים את תוצאותיו או את סופו, מסע שמוביל אותנו אל יום המחר. כשאנחנו מתכננים תוכניות שונות, נמצא לא פאטה מורגנה במדבר יבש, אלא את התמונה המשתקפת מתוך החזיון הפנימי שלנו על איך היינו רוצים שחיינו יראו בעתיד
דניאל איבדה את בעלה במבצע חרבות ברזל הכאב היה עצום וכלל גם תחושת ריקנות שלא ידעה כיצד להתמודד איתה. היא ניסתה לחזור לשגרה, אך כל דבר הזכיר לה את בעלה ואת האובדן.
א` היתה תמיד ילדה שקטה וביישנית. כבר מגיל צעיר חששה ממצבים חברתיים והעדיפה להישאר בבית ולשחק במשחקי מחשב מאשר לצאת ולפגוש חברים. כשהגיעה לתיכון, החרדה החברתית שלה רק החמירה. היא חששה לדבר בכיתה, להציג עבודות בפני הכיתה ואפילו לשבת עם חברים בהפסקות. המצב הגיע לשיאו כאשר א` הייתה צריכה להציג פרויקט גדול בפני כל הכיתה. היא לא הצליחה לישון בלילה שלפני, ובבוקר לפני ההצגה הרגישה בחילה ודפיקות לב מהירות. כשהגיע תורה להציג, קפאה, התאבנה, לא הצליחה להוציא מילה.
בתחילת המלחמה, חוותה "נויה" (שם בדוי) חרדה עצומה. היא לא הצליחה לעבוד או ללמוד ולא הייתה פנויה לילדים. היא החשיכה את כל האורות בבית והציצה שוב ושוב בממ"ד לוודא שהכל תקין.. אז נזכרת פתאום במכונת התפירה הישנה שלי, זו שמזמן לא הפעילה, והיא החלטה לתפור, היא נפרדה בקדחתנות, פרידה לאמא, לילדה, לנכדיה, לדודים ואף הומלסים שהתקררו בערבים. הסריגה אפשרה לה להתמקד,באהבתה הגדולה ולהסיח את דעתה מחרדה שאחזה בה.
ימים קשים עוברים עלינו כעת. ימי אופל שלא חווינו מעולם קודם. לא רק הניצולים והחטופים סובלים כעת, אנחנו כולנו חווים הלם, פחד ואפילו אשמה. מהי אשמת השורד?
בעוד המונח "טראומה" מתייחס בדרך כלל להשפעה שיש לאירוע טראומטי על אדם או על כמה אנשים, טראומה קולקטיבית מתייחסת להשפעה של חוויה טראומטית המשפיעה ומערבת קבוצות שלמות של אנשים, קהילות או חברות. טראומה קולקטיבית היא יוצאת דופן בכך שלא רק שהיא יכולה להביא מצוקה והשלכות שליליות ליחידים, אלא שהיא יכולה גם לשנות את כל מרקם הקהילה (אריקסון, 1976).
"גם כשהכל קורס ומעורפל" אומר מעין פיקרי כלבן רפואי, "הכלבים תמיד שם. מסתכלים עלינו, מתקרבים. לא מורידים את המבט עד שאנחנו נרגעים. כלבים מרגישים את הכאוס של המלחמה, מרגישים פי כמה וכמה מאיתנו."
כשמדברים על פרידה, מיד אני מדמה אישה בוכה עם מטפחת רצה אחרי רכבת נוסעת. אבל לא תמיד זה כך. פרידות יש מסוגים שונים ומשונים. יש פרידה מהורה מבוגר, פרידה מבן שמתגייס, פרידה מבת שנישאה, וכן יש גם את הפרידות הרומנטיות מכאיבות לנו כל כך. יש גם דברים שמתאים לנו להיפרד מהם. כולנו זוכרים את אותו הבגד שמסרנו לויצו, את הבית שמכרנו, את השכן המרעיש שאנחנו ואמרנו ברוך שפטרנו כשעבר דירה. אבל לרוב מאנשים שהיו מקורבים לנו מאוד, קשה לנו עד בלתי אפשרי להיפרד. אנו נאחזים במגננות, החברים מעודדים אותנו ש"הגיע הזמן והיא בכלל לא מתאימה לך". המגננות עוזרות לנו לעבד את הפרידה.
הם שינו את העולם. לרוב לטובה. הם ביימו, כתבו, עשו היסטוריה, אבל גם נאלצו להתמודד בעצמם עם מחלת נפש וקשיים רגשיים.
"כשאדם אחד, יחיד ומיוחד, עושה צעד קטן וכובש את העולם" כדברי השיר, ומה קורה כשאותו אדם, אכן כובש את העולם אבל בדרך הוא גם נאלץ להתמודד עם מרעין בישין המקננים בנפשו שלו?
הנה רשימה (חלקית מאוד) של אנשים ששינו את העולם למרות ואולי גם בזכות ההתמודדות הנפשית שלהם.
