מאמרים וכתבות
יצירת קשר
קוד אבטחה:

מאמרים וכתבות

מציג 33 עד 48 מתוך 210 נושאים.
« 1 2 3 4 5 »

כולנו מחפשים אהבה. כמהים למישהו שיראה ויכיל אותנו. שיאהב את מי שאנחנו באמת. אבל קיימים קשרים שאינם טובים לנו, אפילו רעילים. לעיתים קשרים אלו קשורים לעבר של שני בני הזוג ולפגיעות שעברו. נכון שתמיד בהתחלה יש לנו תחושה ש"הנה הגענו למנוחה ולנחלה". בן הזוג החדש שרוצה לכבוש ולהרשים אותנו מרעיף עלינו, אהבה, קבלה והכלה. זהו שלב המכונה בטראומה בונדינג:"לאב בומינג". יש לציין שגם אצל זוגות במערכת זוגית בריאה קיימת תופעת"לאב בומינג" התאהבות שנמשכת לאורך כמה חודשים או אפילו /שנה. במידה והקשר נכון ובריא, לאחר ההתלהבות הראשונית וההתאהבות, תגיע אהבה לאדם שחי אתנו וחולק איתנו את חייו.

ראה מידע נוסף..

טריגר הוא מקור לחץ שלעיתים קרובות מקורו בעבר ואפילו בילדות.


הביטוי "מישהו לחץ לי על הטריגר" הינו ביטוי פופולרי המייחס אירוע כלשהו שמזכיר לנו אירועים דומים מהעברנו


אצל שורדי טראומה טריגרים נפוצים ביותר. קול נפץ או אפילו אמירה של מישהו כדי הטריגר יעלה. אולם חשוב כל טריגר מקורו בעבר הרחוק. לעיתים טריגר יכול להסתתר בין פחדים הקשורים גם ליום יום

ראה מידע נוסף..

על חרדה כתבנו רבות, מאחר ורוב התלונות של אנשים במשבר היא חוויית החרדה, חוויה קשה, מפחידה


יש סוגים רבים של חרדה - חרדה מוכללת, חרדה חברתית, פאניקה, חרדת נטישה ועוד ועוד. אבל הפעם נרצה להתמקד בסוג מסוים של חרדה חרדה קיומית, או חרדה אקזיסטנציאליסטית.


ראה מידע נוסף..


"משעמם לי" היא מילה שגורה בפינו בל מיני סיטואציות: כשאנחנו מרגישים לבד, הריקנות משתלטת, כשלא בא לנו לעשות כלום.


לעומת זאת גם המילה "עומס" היא מילה שגורה בפינו עד זרא. "הלוואי שהיה לי יותר זמן, לקרוא, לשמוע מוסיקה או סתם לבהות בלי לעשות כלום.


כשהחברים או בן הזוג מתקשרים ואנו בעומס, אנו נוטים להרגיש לא בנוח: אנחנו מוצאים עצמנו מתנצלים, אין לי היום זמן לעצמי אפילו, אנחנו מסבירים להם. יש לי סדנה, הרצאה, עבודה, כתיבה ובין לבין כביסה מצטברת וכך גם הכלים ואני מרגישה כמו מכבסה פתוחה 24 שעות, כזו שהבגדים בה כבר נסחטו כל כך טוב, שאפילו לתלות על הקולב אין כוחות.


ראה מידע נוסף..


לקראת סוכות, אנחנו נוהגים לבנות סוכה, אנו מקשטים אותה, בונים סכך וכל זאת בידיעה שהבית הזה הוא ארעי. שאחרי סוכות נפרק אותו ונבנה מחדש.


רצינו הפעם להתמקד במוטיב הבית. מהו בית עבורכם. מהו מסמל. לא מדובר בבית בו גדלנו אלא בבית הארכיטיפי, זה שהייתם רוצים לזמן לכם.


ראה מידע נוסף..

אנחנו אמנם כבר אחר יום כיפור, יום הסליחות וחשבון הנפש, יום שבו אנו נוטים לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו. הורים, אחים, חברים, ובלב הומה מחכים שימחלו לנו. שנחוש הקלה, שנוכל לאוורר את לבוש האשם ולבחור בבגד אחר.


שיטות טיפול רבות מעודדות אותנו לבקש סליחה. ואכן שהסליחה היא אמיתית ומגיעה מהלב כשיש בנו היכולת לסלוח בשלמות, אין ספק שזו ההרגשה הטובה בעולם... ידענו לבקש סליחה, סליחתנו התקבלה. משהו כואב נסגר ברוך ובחמלה.


ראה מידע נוסף..


כתבתי על הרבה שיטות במדור הזה. דגדגתי גם את נושא הכתיבה, בהתייחסות למחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה פורסם בגרדיאן מחקרים על כך כי נחקרים שהתבקשו לכתוב על רגשותיהם ולא אירועים ניטרליים בחייהם, הרגישו הקלה והפעילות המוחית שלהם הצביעה על כך שהכתיבה עזרה להם בהתבוננות בחייהם מזווית שונה.


אבל משום מה דווקא על יכולות הריפוי של הכתיבה התרפויטית לא ממש התייחסתי. מוזר מאחר וזהו עיסוקי המרכזי.



ראה מידע נוסף..

לאחרונה אני וביתי מנהלות שיחות תיאולוגיות מרתקות. באחת השיחות הללו היא היטיבה להסביר לי את מהות האור והחושך.


לטענתה אין קוטביות בין אור וחושך. אין הפרדה. האור אינו בהכרח הטוב והחושך אינו הרע. ניסיתי להבין מה היא אומרת. שאלתי מדוע אנשים מפרשים את החושך כרע.


היא משכה בכתפיה. "כי הם סובלים" אמרה. "בחוויה שלהם יש חושך כי הם סובלים, אבל זה לא בהכרח כך. זה כמו יין ויאנג. הם משולבים. בחושך יש אור.

באור יש חושך. אין הפרדה ביניהם. אין טוב ורע. בכל אחד יש אור וחושך".


ראה מידע נוסף..


אורות ניאון, מיטות צרות עליהן מודפס שם בית החולים, אנשים בחלוקים לבנים, שיח על הטיפול התרופתי בעיקר, דלפק אחיות. אנשי צוות שיש עליהם לטפל בכמות גדולה של מאושפזים ולא תמיד זמינים לנו.

לובן בוהק. כל אלו הם מה שנתקלו בהם העיניים לראשונה כשאנו מבקשים לעצמנו מזור לאשפוז בבית חולים.


ראה מידע נוסף..

"אין בעיה שאין לה פתרון" הצהירה באזני פעם חברה. שאלתי את עצמי האם זה באמת כך? האם אין בעיה שאין לה פתרון, האם לכל בעיה אנו חייבים למצוא פתרון או דרך התמודדות איתה? מה קורה אם אנו מאפשרים לעצמנו לקבל את זה שקיים קושי כלשהו בחיינו שאין לנו דרך לפתור? האם ניתן לחיות עם הקושי או הבעיה או שאנחנו חייבים למצוא דרך כלשהי לצאת מהסבך תמיד?


ראה מידע נוסף..

אפרת הייתה בת 38 כשנודע לה לראשונה שחלתה בסרטן השד.


היא הגיעה הביתה. השכיבה את הילדים לישון וישבה בשקט בחדר השינה החשוך כשהיא רועדת בכל גופה.


כשבעלה הגיע הביתה, הגישה לו ארוחה, ניסתה לחייך. כשברחה מעיניה לפתע דמעה. בעלה הביט בה בדאגה. היא מיהרה לספר על משהו שקרה לה בעבודה, הרכינה ראשה.


ראה מידע נוסף..

לא פעם ולא פעמיים נתקלתי במשתתפים מבולבלים מקבוצות הפייסבוק שאינן תמיד מקצועיות


"מה יש לילד שלי" הם תובעים לדעת. הוא אמר פעם ששמע קולות אחרי עישון, הוא מסתגר בחדר. הוא בירידה קוגניטיבית. האם הוא סכיזופרן?



ראה מידע נוסף..

הנה משפט שאולי נתקשה לעכל בתחילה: "אהבה לא מכאיבה, באהבה אמיתית אין כאב, אין סבל, אין צער.


נשמע קצת מוזר, כי אם אהבה לא יכולה להכאיב - אז מה מייצר אצלנו כאב בקשרים עם אנשים אחרים? מדוע אנו חשים כאב כשאדם שאהבנו הלך לעולמו, כשהחלטנו להתגרש? מה מייצר את המקום הפגוע כל כך שגורם לאנשים רבים לתחושות קשות של כאב וריקנות?

המושג הידוע לתחושות הכאב והריקנות שמשהו משתנה בחיינו ואנו חווים כאב בשל כך הוא אטצ`מנט. או במילים אחרות "האחזות".


ראה מידע נוסף..

כשהיינו ילדים לימדו אותנו לא לחשוב רק על עצמנו. לימדו אותנו כי נתינה היא ערך נהדר. לימדו אותנו שלדעת לתת לאדם אחר, היא מעלה חשובה.


כל זה נכון מאוד, עד שזה מגיע לנתינת יתר או במילים אחרות "ריצוי" האחר. אז מה בעצם ההבדלים בין ריצוי ונתינת יתר לנתינה מתוך רצון, שמחה ואהבה?



ראה מידע נוסף..

לא תמיד אנחנו צריכים אשפוז מלא בבית החולים. לפעמים אנו זקוקים למישהו שיחזיר לנו את הכוחות

אשפוז בבית חולים הינו הכרח כשאנו זקוקים לפיקוח, כשיש לנו מחשבות או תכניות אובדניות, כשיש סיכון לחיינו, כשאנחנו כבר לא קמים מהמיטה ולא יוצאים מהבית, כשהתפקוד שלנו שואף לאפס, אבל מה קורה בזמנים בהם אנו מסוגלים לתפקד למרות הקשיים, למרות הדיכאון, מסוגלים ליצור קשר, לדבר, ללכת. האם גם אז אשפוז מלא היא הברירה היחידה שיש לנו?


ראה מידע נוסף..