במשך חצי שנה הקפידה דגנית להגיע לפחות שלוש פעמים בשבוע לאשפוז יום, לאחר שהרופא שלה המליץ לה על כך בעקבות דיכאון מתמשך. בתחילה לא היה לה פשוט, אבל בהדרגה, עם הזמן הכירה אנשים חדשים, למדה להבין שהיא לא לבד בחוויות שהיא חווה, דיברה, שיתפה, הקשיבה, ונכנסה לקבוצות ציור ואמנות. לאחר שלושה חודשים חזר הניצוץ בעיניה, היא הצליחה לחייך ולצחוק. מצבה הוטב עד כדי כך שמצאה עצמה יום אחד חווה שמחה אמיתית, כזו שגורמת לרטט נעים ומחמם להתפשט בכל הגוף.
לאחר כחצי שנה שבה שהה רונן במיטה, מבלי אפשרות לקום כמעט, כשחוץ ממעברים קצרים מהמיטה לספה, לא הצליח לעשות כלום, פתאום קרה משהו מדהים. הוא הבחין בכך שהוא כבר מסוגל לחייך לפעמים, שהוא מסוגל לחוש שמחה.
פתאום חזר החשק. הרצון לתקשר. מדי פעם אפילו מצא עצמו למרבה הפתעתו, מספר גם הוא בדיחה מצחיקה וצוחק בקול.
במשך חודשים רבים התחננה סבתה של פטרישיה דיגן, היום הכוהנת הגדולה בבריאות הנפש, אז צעירה עצובה שלקתה בסכיזופרניה, אושפזה במשך זמן רב, ולא הצליחה למצוא לעצמה תקווה, שתצא איתה יחדיו לקניות. יום יום ביקשה סבתה שתצא איתה לקניות, ופטרישיה סרבה שוב ושוב, עד שיום אחד מבלי לדעת אפילו למה, פתאום הסכימה.
במשך חודשים רבים שכבה אורית במיטה ולא הצליחה לקום ממנה. היא לא הצליחה לקום אפילו כדי לצחצח שיניים. היא לא הצליחה להיכנס למקלחת, להכין ארוחה או סתם לשבת בנחת לראות טלוויזיה. היא שכבה במיטה במשך חודשים רבים ובהתה בתקרה. היא שקעה בדיכאון עמוק ולא הצליחה לצאת ממנו. הוריה היו אובדי עצות. כל ניסיון להוציא את אורית מהמיטה להתקלח, להתלבש שלא לדבר על לצאת החוצה מהבית, נכשל. כל מה שעשו, הבאת אוכל טעים, עזרה של חברים ואפילו אנשי מקצוע לא הצליחו להוציא את אורית ממיטתה.,
את השם רותם פאר שמעתי לראשונה כשהצטרפתי לקהילה שהיא מנהלת בפייסבוק. קהילה גדולה שמונה אלפי אנשים שהמשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית עם מחלת נפש. אנשים כותבים ומבקשים תמיכה, ומקבלים המון הכלה וכוחות מחברים מתמודדים אחרים. לקהילה קראה רותם "לוחמי נפש", ביטוי המבקש לשנות את הסמנטיקה של מתמודדי הנפש לנרטיב שונה לגמרי של גבורה אמיתית בהתמודדות עם מחלה נפשית.
לפני שיצא מאור מפתח ביתו, שמע את השכנים מלמעלה מתלחשים :"הוא שוב הולך להתאשפז?" "איזה מסכן " נדו לו בראשם.
והוא רצה לעלות קומה ולספר להם שהוא לא מסכן וגם לא מסוכן אם זה מה שהם חושבים. שהוא התאשפז כדי לטפל בעצמו, שהוא בן אדם בדיוק כמותם, רק עם קשיים נפשיים וזקוק ומבקש עזרה.
במקום זה הוא שתק. הוא יצא מדלת הבניין כשגולה ענקית תקועה בגרונו.
לא פשוט ולא קל להיות סגורים ימים שלמים. חלקנו נמצאים תקופה ארוכה לאורך הסגר ללא ליווי או ליווי נפשי ורגשי רק דרך הסקייפ או הזום. כתבה זו היא למעשה כתבה בעלת שלושה חלקים. איגדנו תרפיסטים, פסיכולוגים ואנשים העוסקים בתרפיה פיזית ורגשית כדי לעזור לכם בימי הסגר. חלק זה הינו החלק השלישי של הכתבה יעסוק בעיקר בטיפים הקשורים להתמודדות עם הבדידות, הזמן הפנוי הצעות ליצירה ועיסוק בזמן הסגר. אנו רוצים להודות לכל התרפיסטים שנטלו חלק בכתבה חשובה זו.
בכל אחד מאתנו קיימים מנגנונים שונים בנפש, אם נעשה להם האנשה, נוכל גם לקרוא להם שומרים או זקיפים. השומרים שלנו ניצבים עירניים מאוד, בפתח השער ל"לא מודע" לוודא ששום דבר העשוי להקשות עליי את התפקוד יגלוש מ"הלא מודע" ל"מודע" שלנו. שלא יזיק לנו או אף עשוי לגרום לנפש לקרוס או לחוות חוויה שקשה לה לעמוד בה. אותם שומרים שלרוב הם עושים עבודה טובה, הופכים בבגרותינו לעיתים קרובות למכלי האנרגיה הנפשית ועשויים אף ברבות הימים גם לגבות מחירים.
כאן נכנסת עבודה המנסה לעקוף את המודע בשיטות שונות, אבל כיצד ניתן לעקוף את המודע וגם להגן על האדם מפני תכנים שלא תמיד הוא מסוגל להתמודד איתם ביום יום?
"טרגדיות רבות קרו לי בחיי" כתב פעם סופר מפורסם "מעטות מהן גם התגשמו" המשפט הזה מדייק את שאנו חשים בעת חרדה או התקף פאניקה. חרדה זו חוויה קשה בלשון המעטה. ולא רק נפשית, גם הגוף מגיב לרוב בדופק מואץ, זיעה קרה, נשימות מהירות. המוח מגיב כמו בעת סכנה ומפעיל את מנגנון ה"קפא או ברח" ממש כאילו נתקלנו בנמר או חיה מסוכנת המאיימת עלינו
כשאדם יקר לנו שרוי בכאב ובסבל, אנו מיד מגייסים אמפתיה וחמלה. סביר להניח שנדבר אליו ברכות, ננהג בו בעדינות ואהבה. אבל מה קורה לנו כשאנחנו מצויים בסבל או משבר? מהי מידת החמלה בה אנו נוהגים כלפי עצמנו? אילו משפטים אנו נוהגים להשמיע לעצמנו בזמן של כאב וסבל? האם אנו יודעים להרגיע את עצמנו, ללטף, לומר דברים מעודדים, לנהוג בעצמנו ממש כשם שהיינו נוהגים בחיה פצועה או בילד קטן ופגוע?
