סיפור חיי - פוסט שמיני "המוח המתעתע"

קשה לי להצביע על הנקודה שבה התחיל הכל. במשך חודשים ואולי שנים לא שמתי לב. לא ראיתי את הצללים שהתקרבו אלי בלי שארגיש. יום רדף יום והמשכתי כרגיל, תפקדתי, גידלתי את בתי אבל משהו שלא שמתי לב אליו, הלך וגדל, הלך והתעצם, עד שיום אחד החליט להגיח מולי, להתעמת איתי, ולתקוף. כל נסיון לשטוף כלים או לקפל כביסה נגמר בתשישות מוחלטת
אושפזתי במחלקה הפתוחה היחידה בבית החולים. מבוהלת ובמצב כאוטי של חרדות איומות,
נכנס בי פחד להיות לבד. בכל פעם שהגיע מישהו לבקר הייתי תופסת בידו, מבקשת שלא יעזוב אותי, מבקשת שיציל אותי. תעזרו לי, הייתי צועקת. בוכה, מתחננת להם, לוחצת בעוצמה במפרק ידם, תוציאו אותי מזה. בבקשה. תעזרו לי , תעזרו לי בבקשה. אני בגיהנום. אני נשרפת.
החברים שלי היו מבועתים. הם לא הכירו אותי ככה, לא ידעו מה קורה לי. הקימו יחדיו קבוצת ווטסאפ לתמיכה. לא בי. אחד בשני. היא תהיה בסדר, אמרו אחד לשני. אתה תראה. היא תצא מזה בסוף.

לא אכלתי כלום בתקופה הזו. הפכתי לשלד מהלך. הרופאים שוב ושוב שמעתי הצעות לעשות מדיטציה וללכת ברגל. לחשוב מחשבות חיוביות. הכדורים שניתנו לי גרמו לי להתקפי התכווצות וכאב בפנים. קולי השתנה והפך ליבבני. לא הכרתי את עצמי. הפכתי לצל של מי שהייתי פעם. עיתונאית, כותבת, מקימת רשתות חברתיות. כל אלו היו בעבר, כעת כבר לא הייתי אני. הזהות העצמית שלי נמחקה.
בלי ממש לדעת מה אני עושה, שיגרתי לילה אחד כששוחררתי הביתה לשישי שבת, הודעה ברשת שהקמתי. במשך שנים עזרתי לכם, כתבתי לחברים. הוצאתי אתכם מהבדידות, הוצאתי אתכם מהייאוש, במשך שנים הייתם אתם זקוקים לי. עכשיו אני זקוקה לכם.