סיפור חיי - פוסט עשירי ואחרון "הביתה"

כמעט כל לילה הייתי חולמת עליה, חלומות נעימים. הנה אנחנו מבלות יחד בטיול בכינרת, הנה אני מלטפת את ראשה כשהיא ישנה, הנה אני חוזרת אליה. עוד רגע. אמרו לי חלומותי, עוד מעט ואת חוזרת אליה.
לאחר שבועיים של נטילת התרופה, התחלתי פתאום לחייך. זה היה מוזר כל כך. כבר לגמרי שכחתי איך זה מרגיש כשזויות הפה נמתחות למעלה. עולות מעלה מעלה, העיניים מתכווצות, האישונים מתרחבים והנשימה משתחררת החוצה בקלות. חיוך. כן. זה היה חיוך. לאחר כשמונה חודשים שלא יכולתי לחייך, כמו ילד שלמד פתאום ללכת לאחר יסורי גדילה קשים, חייכתי בפעם הראשונה.
היא מחייכת צהלה האחות הראשית. תראו, תראו. היא מחייכת.
שוחררתי הביתה, עם הוראות לגבי נטילת הכדור החדש הצריך גם דיאטה קפדנית. הייתי עדיין עייפה, מותשת מכל מה שעבר עלי ובמצב פיזי מאוד ירוד. הזמן במחלקה ניוון אותי. היה לי קשה ללכת, מעדתי כמעט בכל רגע שניסיתי ללכת יותר מכמה צעדים. אחד מידידי, היה מגיע מדי פעם ומוציא אותי להליכות בחוץ. בתחילה היה לי קשה וביקשתי להפסיק אחרי כמה דקות, אחר כך פתאום הצלחתי ללכת יותר ובשלב מסוים אף לצלוח טיולים רגליים ארוכים בשמש. חברים הגיעו לעזור, קנו לי אוכל מוכן, ותמכו בי כמעט כל הזמן.
ויקטור פרנקל מייסד תורת הלוגותרפיה איש שעבר בעצמו סבל נורא וחווה את השואה על בשרו כתב בספרו האדם מחפש משמעות: "אדם יכול לעבור כל איך כשיש לו למה". אני מצאתי את הלמה שלי, באהבה שלי לבתי, למשפחתי, לחבריי, ביכולת שלי לשמוח ברגעי החסד הקטנים והגדולים של חיי.
וכמו שאני רואה את זה: זו גם אחת המטרות שלנו צוות המדריכים בהוסטל והמנהלים: לעזור לדיירים שלנו למצוא את הלמה האישי שלהם, המשמעות האישית שלהם שתשמש להם ככלי נשק במלחמה מול הצללים שפוקדים את נפשם לפרקים. מלחמה שהם נלחמים אותה יום יום, בגבורה ובאומץ, ובכל יום כזה, שבו הם חווים רגעי אושר, צחוק, אהבה ושמחה, הם מנצחים בה מחדש.

תודה שקראתם...
שירה