לא תמיד קל לאדם להבין שהוא פגוע נפש ולקבל את זה. לעיתים אנשים ומתמודדים מייצרים מנגנון הדחקה פסיכולוגי, כדי לא להתמודד עם התובנה הקשה שהם אכן פגועי נפש וזקוקים לעזרה.
מה עושים במקרה שבן משפחתכם ויקירכם האהוב נמצא במצב קשה אבל מסרב בתוקף ללכת לטיפול? אתם אובדי עצות וחרדים, הדאגה הגדולה לבן משפחתכם האהוב, הקושי לראות את הסבל בו הוא שרוי והרצון העז להציל את היקר לכם מכל, המסרב להציל את עצמו ולעיתים אף מתכחש למחלתו, יוצרים תסכול נוראי ותחושת חוסר אונים קשה. במידה והאדם נאלץ המסרב לטיפול נאלץ להתאשפז אישפוז כפוי, הוא נוטה לעיתים קרובות להאשים את משפחתו שאשפזה אותו, את אנשי המקצוע ואת הרופאים בכך שהם אלו שאחראים למצבו הנפשי ועשו לו עוול גדול.
אז איך תוכלו בכל זאת לעזור ליקירכם המתנגד לטיפול להבין את מצבו ולנסות לקבל טיפול ועזרה? לעיתים גם למשפחה עצמה קשה לקבל את ההבנה שיקיריהם פגועי נפש וזקוקים לטיפול. הבנה וקבלה של המשפחה את מצבו של בן משפחתם הפגוע, היא התנאי הראשון וההכרחי למציאת דרך לעזור לבן משפחתם פגוע הנפש. בישראל קיימים כמה וכמה מרכזי תמיכה וייעוץ לבני המשפחה שנועדו כדי לעזור להם לקבל את יקירם ואת המחלה, ולמצוא דרכים לעזור לו לעזור לעצמו ולשכנעו לקבל טיפול.
מעבר לכך גם חינוך להפחתת הסטיגמה, יכול לעזור לשבור אצל בן משפחתכם המתמודד עם פגיעת נפש, את מחסום הבושה. אתם יכולים לנסות ולחשוף אותו לסרטים וספרים העוסקים בנושא, או לאנשי בידור ואמנים מפורסמים ונערצים שנחשפו בתקשורת וסיפרו בגלוי על מחלתם ועל פנייתם לטיפול ולעזרה.
רעיון נוסף הוא למצוא מישהו שבן משפחתכם מכבד ואוהב שיוכל לדבר על ליבו, או להפגיש בינו לבין עם מתמודד פגוע נפש אחר שישוחח עם יקירכם, יספר לו את סיפורו האישי ושיקומו לאחר קבלת עזרה תרופתית ופסיכולוגית, ויהווה עבורו דוגמא לכך שאין כל בושה בפגיעה נפשית ובפנייה לעזרה, שניתן לחיות חיים נהדרים וטובים למרות המחלה.
רעיונות נוספים: חשיפתו של יקירכם לפוסטים בפייסבוק, בהם מתמודדים מספרים בגלוי את סיפורם וכיצד פנייה לטיפול ובקשת עזרה שינו את חייהם, חשיפתו לכתבות ומאמרים של אנשים שונים שסבלו מקושי נפשי והפכו בעצמם לאחר שיקומם למטפלים באחרים, צפייה עמו יחדיו בהרצאות ביו טיוב (כמו למשל אלו של "פטרישיה דיגן"), קניית ספרים המתארים תהליך טיפולי מוצלח ושיקום כגון: "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" של חנה גרין, "כשניטשה בכה" של ארווין יאלום, "על המסלול ממחלה להחלמה" של צביאל רופא, "החלמה וקשר התקווה" של פטרישיה דיגן, "הטיפול הפסיכולוגי שלי - שנת הטיפול הראשונה" של דפנה טל, צפייה יחדיו בסרטים וספרים המתארים קשר חשוב ומוצלח בין מטפל למטופל כמו "סיביל" של פלורה שרייבר ואפילו הסידרה הישראלית הידועה "בטיפול". ניתן לנסות להנגיש עבורו גם חומרי קריאה בנושא מחלתו: מאמרים או ספרי פסיכולוגיה להמונים כמו למשל "סערת נפש" הידוע של יורם יובל או "נפש לא שקטה" של קיי רדפילד ג`יימסון, פסיכיאטרית בעלת שם עולמי המטפלת בהפרעה דו קוטבית שבעצמה מתמודדת עם מחלת מאניה דיפרסיה .
רעיון נוסף עבור בן משפחה המתקשה להתמודד עם הסטיגמה היא להזמינו לבילוי עמכם בצפייה בסרטי תעודה, תערוכות והצגות מוצלחות שיצרו אמנים ישראלים פגועי נפש(למשל הצגת הסטנד אפ: "סליחה על ההפרעה", או הסרט המרגש: "איפה שנגמרו השמיים")
כדאי מאוד לתת ליקיריכם להחליט בעצמו על איש הטיפול הנכון עבורו, לא לקבוע עבורו את הפסיכולוג/פסיכיאטר אלא לתת לו כמה וכמה אופציות שונות ומגוונות, ועל ידי כך גם את התחושה שהוא זה השולט בדרך בה הוא מוכן ורוצה לטפל בעצמו.
גם התנהגות שלעיתים קרובות בני משפחה מתפתים לה המכונה "התנהגות מאפשרת" אינה נכונה ועשויה לגרום לאדם הלוקה בנפשו להמשיך לרצות לשהות ב"אזור הנוחות" של המחלה, רחמים עצמיים והתקרבנות, ולא לייצר אצלו כורח מציאותי לקום ולעשות דברים בעצמו. הורים רבים נוטים להיתפס למצב שבו הם מגוננים יתר על המידה על יקירם ולעשות עבורו את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות (למשל: שיחה עם הבוס במקומו על כך שאינו יכול להגיע לעבודה, או עשיית מטלות הבית וכל הדברים במקומו, כשהוא ממשיך לשכב במיטה במשך רוב שעות היום).
כמו כן בכל הנוגע לטיפול, רצוי להסביר לבן משפחתכם המתמודד עם קושי נפשי, שאינו חייב להמשיך עם הטיפול, ומדובר בפגישת ייעוץ ראשונית שבסופה יחליט אם הוא מוכן להמשיך. השינוי כולו חייב להתחיל במשפחה כולה, לא רק באדם החולה, המשפחה צריכה להתגייס כולה לטיפול גם לעצמה, ולקבלה והבנת מצבו של יקירם, כדי לקבל כלים כיצד לעזור לו.
