דוגמא מעניינת היא סיפורו של רן. רן היה איש מוכשר שמצא עצמו באמצע חייו ללא מטרה, ללא עבודה וללא הבנה איך להמשיך. כשחלה במאניה דיפרסיה. הוא אושפז במחלקה פתוחה באחד מבתי החולים הפסיכיאטרים. אם היו שואלים אותו אז הוא היה אומר שקרה לו אסון נוראי, טרגדיה, מחלה נוראית וחשוכת מרפא פקדה אותו פתאום באמצע חייו והרסה לו את היכולת לחוות את החיים זוגיות טובה, תפקוד ועוד.
כשרן השתחרר מהאשפוז, הוא גילה באמצעות שירות "צרכנים נותני שירות", שהוא יכול לעזור לאחרים. מתוך הסבל והכאוס שעבר בעצמו, הפך להיות חונך וביקר פגועי נפש בבתיהם, ועזר להם להתמודד עם הסבל והקשיים, הוא גילה את יכולת הנתינה המדהימה שלו לאחרים. באחת הקבוצות בהן השתתף גם מצא את אהבת חייו. "אלמלא המחלה", אמר אז, "לא הייתי מוצא את העבודה שבאמת רציתי והתאימה לי, לא הייתי מוצא משמעות לחיי, לא הייתי מוצא את אהבת חיי".
אהרון התגרש בגיל 45, האירוע הזה נחווה אצלו כאסון נוראי. משפחתו נקרעה, הוא נאלץ לראות את ילדיו רק כמה פעמים בשבוע. אהרון האמין שזהו האסון הנורא ביותר שיכול היה לקרות לו. אבל בדיעבד, אם תשאלו אותו היום הוא יאמר שזה אחד הדברים הטובים שקרו לו: זמן האיכות עם ילדיו הלך והתארך – אם בנישואיו היה רואה אותם רק אחרי שהיה חוזר מהעבודה כשנרדמו, האילוץ לתפקד כאב חד הורי בשבתות ובימי חול גרם לו להתקרב אליהם יותר, להכיר אותם ולייצר קשר איכותי ואוהב עם ילדיו. הוא חזר לתחביבים ישנים שבזמן נישואיו לא היה להם זמן אליהם, הכיר חברים חדשים לאחרונה אף הכיר אישה חדשה והוא חווה אהבה חדשה וטובה, כאשר בנישואיו ידע וחווה בעיקר ריקנות גדולה והסתובב בתחושת תסכול גדולה של העדר אהבה והערכה כלפיו.
אז האם המחלה של רן הייתה אסון נוראי בחייו? האם גירושיו של אהרון היו באמת טרגדיה איומה כפי שראה ושפט אותם בתחילה? התשובה לעולם לא תהיה אובייקטיבית. היא תלויה באיך שיראו אהרון ורן את הדברים שקרו להם בחייהם ובאיך שיחוו אותם. היכולת להתבונן באירועים שקורים לנו במהלך חיינו, מבלי להחליט האם הם טובים או רעים, מבלי להיות שיפוטיים כלפיהם, שיפוטיים כלפי עצמנו וכלפי הרגשות שלנו ביחס לדברים שקורים, היא שיטה שנקראת "מיינדפולנס", או בעברית קשב. היכולת להקשיב בלי להחליט מה היה טוב ומה היה רע, היכולת לקחת את אירועי חיינו ולהתבונן בהם מבלי להיות שיפוטיים כלפיהם כמו גם היכולת להתבונן ברגשות שלנו בלי שיפוטיות כלפיהם, מבלי להחליט שרגש של כעס, עצב, דיכאון הוא רגש שלילי – פשוט להתבונן מבלי לשפוט, היא כלי עזר מדהים לכל אדם שחווה קושי, טראומה, סבל, מחלה או מסתובב עם רגשות אשם ושיפוטיות כלפי עצמו.
שיטת ה"מיינדפולנס" –מקורה למעשה בבודהיזם. והיא רק רכיב מזערי ופעוט בפילוסופיה בודהיסטית, אבל הפכה פופולארית מאוד בשנים האחרונות בטיפול הפסיכותרפי הרגיל, כשיטה שבה פסיכולוגים רבים משתמשים כדי לעזור למטופליהם לצאת מהשיפוטיות הגדולה מדי שלהם את עצמם ואת מאורעות חייהם, שהיא למעשה זו שמייצרת את תחושת הסבל הגדולה. למעשה אם נבין שבעצם התגובות כלפי הדברים שקורים לנו בחיינו, לא הדברים עצמם הם אלו שקובעים למעשה את גודל הסבל ולא האירועים עצמם שאובייקטיבית אינם טובים או רעים מטבעם, ייתכן ויהיה לנו יותר קל לצאת מהשיפוטיות הגדולה שלנו כלפי הדברים שקורים לנו בחיינו.
שיטת הקשב – מיינדפולנס התגלתה כיעילה במיוחד בטיפול באנשים הלוקים בדיכאון, לצאת מדפוסי חשיבה שליליים, לאנשים שחוו משבר כלשהו בחייהם שנשפט כמאורע טראגי וקשה לשיקום, המיינדפולנס נפוץ מאוד כשיטה פופולארית שהיא חלק מטיפול CBT . המטופלים לומדים באמצעות מדיטציה וכלים אחרים, להקשיב לעצמם, לדברים שקורים להם בחייהם, לרגשות שלהם שעולים בהם כלפי הדברים, מבלי להיות שיפוטיים כלפי עצמם ומבלי להחליט האם הדברים הם טובים או רעים. השיטה מלמדת את האדם לקבל את הדברים והמאורעות שקורים לו, כמו גם את עצמו מבלי להיות שיפוטי מדי כלפי עצמו, בלי אגו ומבלי להחליט מה היה טוב ומה היה רע. כי כאמור טוב ורע הם בעצם החלטות שלנו, בחיים עצמם אין טוב ורע, אין נכון ולא נכון. אנחנו אלו שמתייגים ושמים במגירות את אירועי חיינו ומחליטים בעצמנו מה היה נכון לנו ומה לא.
גישה זו יעילה מאוד גם לאנשים הלוקים בחרדות. כאשר אדם חרד ממה יכול לקרות ולא רק ממה שקורה באמת במציאות. ה"מיינדפולנס" יכול ללמד אותו שמדובר במחשבות גרידא, לא במציאות עצמה. כאשר אדם קשוב למחשבות שלו בלי לשפוט אותן, בלי לחשוב שהן המציאות עצמה, ובלי לחשוב האם הן רעות או טובות, החרדה עשויה לפחות, האדם יכול להבין שמחשבותיו ורגשותיו ופחדיו הם רק פחדים ומחשבות ורגשות, ואין בינם לבין המציאות כלום. הוא יכול להתבונן בפחד ובחרדה, מבלי לשפוט אותה, מבלי לפחד ממנה או לחשוש מהתקף נוסף. כשאדם לומד להתבונן ברגשות שלו מבלי לפחד מהם, הוא עשוי לגלות שהם לאט לאט הולכים וקטנים.
עם זאת חשוב לציין שה"מיינדפולנס", מטרתו אינה להכחיד את הרגשות והמחשבות או לשנות את המציאות או את המחשבות והרגשות שלנו, אלא ללמד את האדם להתבונן במה שקורה לו באירועי חייו, ברגשותיו ובמחשבותיו, בלי לשפוט אותן כטובות או רעות ובלי להרגיש אשמה כלפיהם. הנסיון לשלוט במחשבות וברגשות, להדחיק אותם או להכחיד, עשוי לגרום לפעולה ההפוכה – להתגברות החרדה, המחשבות והרגשות ולרגשות אשם. הרעיון אם כן הוא לא להלחם ברגש ובמחשבה שעולים, כמו גם באירועי חיים ומשברים, אלא פשוט להתבונן בהם מבלי להיות שיפוטיים כלפיהם ולהחליט אם הם טובים או רעים.
המיינדפולנס בעצם נכון כלפי כל דבר: אכילה קשובה ומודעת, ספורט באופן קשוב ומודע. טכניקת המדטציה שהיא אחד הכלים החשובים להגיע למיינדפולנס, מלמלדת אותנו כיצד להיות בקשב בזמן הווה למה שקורה לנו כאן ועכשיו. להתבונן במה שקורה לנו כאן ועכשיו מבלי להיות שיפוטיים כלפיו. נוכל לשאול לדוגמא האם הגלים בים הם טובים או רעים? ממש כמו המחשבות והרגשות שלנו. הם לרוב אינם רעים או טובים. אנחנו אלו שמחליטים לשפוט אותם כטובים או רעים, כמו גם הדברים שקורים לנו בחיינו. לעיתים דבר מה שנראה כאסון נוראי, מתגלה כדרך חדשה שבה אדם יכול לצעוד ודלת חדשה שנפתחת עבורו. אם נתנגד לגלים, נמצא עצמנו במלחמה קשה, נסחפים בתוכם, מבועתים ומפוחדים. אבל אולי אם נלמד לקבל אותם ולתת להם להיות, לחוות אותם לא כמשהו רע או טוב אלא כמשהו שקורה, ונתבונן בהם בלי שיפוטיות, אולי אפילו נלמד ליהנות מהמסע ומהדרך שלנו ומאותה הרפתקה מדהימה והמסע האישי של כל אחד מאתנו בתוך החיים.
לכתבות בנושא:
הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקבוצת "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם מחלות נפש סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, פיצול אישיות, הפרעה דו קוטבית.
