כשהמציאות לא עולה על כל דמיון

אבל יש אנשים שזה בליד אין באישיותם, מספרי סיפורים למשל, סופרים ואמנים לא יכולים בלי לכתוב ובלי להשאיל מחוויותיהם היומיומיות ולו לשעה שעתיים, סיפור משלהם, אתנחתא מהמציאות ובריחה לעולם אחר.
אבל מה קורה כשהפנטזיה משתלטת על החיים? מה קורה כשהדמיון הופך לבריחה מהמציאות? כשהאדם מעדיף להסתגר בבית מאשר לצאת עם חברים, כי הסיפורים שלו מעניינים אותו יותר? מתי למעשה הופך הדמיון העשיר לרועץ ולמכשול בדרכו של האדם להשיג את מטרותיו?
ובעיקר, מתי דמיון מפותח ומבורך, הופך להפרעה של ממש, הפרעה פסיכיאטרית?
בכתבה: "בין חלום בהקיץ להפרעה פסיכיאטרית באתר "פה ושם" מדבר אורין וינברג על תופעה בה ההוזה בהקיץ מתקשה לעשות סטופ לחלומותיו ומתמכר להם.
בעבר היו פסיכולוגים שאמנם הצביעו על כך שיש אנשים שיש להם יותר נטייה לחולמנות, אבל רק בשנת 2002 לפי הכתבה באתר "פה ושם" טבע הפסיכולוג אלי זומר את המושג "חלימה בהקיץ בלתי מסתגלת". המאמר לדברי זומר בבלוג שלו, לא עורר עניין בתחילה בקהילה המקצועית, אבל אנשים רבים פנו אליו ואמרו לו שהם אכן חשים שיש להם הפרעה כזו המפריעה לתפקוד שלהם.

אז כן, בהחלט בורך מי שיש לו דמיון עשיר ביכולת לעיתים למצוא מזור בדמיון, אבל כשהדמיון הופך להתמכרות ולהימנעות מהמציאות והתפקוד, זו אכן הופכת לבעייה.
מה עושים?

קודם כל לדברי זומר, חשוב להכיר בתופעה הזו, עד שהממסד המקצועי לא יכיר בה, הוא גם לא יוכל לטפל בה. זהו השלב הראשון. בשלב השני ניתן יהיה למצוא אולי טיפולים במסגרות פסיכולוגיות שיאפשרו לאדם לצאת מההתמכרות הזו שהיא בעצם התמכרות לכל דבר המהווה בריחה מהמציאות.

ד"ר איילין ארון הפסיכולוגית ומחברת רב המכר:"אנשים רגישים מאוד" מציינת גם היא מזווית ראייתה שלה כי אכן קיימים ביננו אנשים שהדמיון מציף אותם מאוד בקלות, יחד עם זאת היא אינה רואה בכך הפרעה אלא מבנה אישיותי.