ושוב הגיע הבוקר– DARK QUEEN

אז השעון מצלצל שוב. שוב קול השטן הזה, הפעם תוקפני יותר. צלצלתי לך כבר, את לא מבינה שלא תספיקי? בסדר, אני שומעת. הנה, עוד קצת. עוד קצת להיפרד מהמקום הבטוח, עוד קצת עם החתולה, עוד קצת עם העיניים העצומות, עוד קצת בלי הדרישות של העולם החיצוני.

נוווו כברר!!!! השעון מצלצל בפעם השלישית. הצליל שלו מעצבן יותר מהשעון הקודם, שיניתי אותו כדי שאצליח לקום. השעון הקודם היה חברותי מדי, לא רק שהיה לי סבבה להמשיך לישון כשהוא פעל, אולי גם היה אפשר להירדם איתו טוב יותר.
בסדר. בסדר. אני קמה. בודקת מה חדש בפלאפון. רק קצת, להתעדכן. בין היתר יש עוד מעט אוטובוס, ואני, עוד מתנתקת מהמיטה. קדימה, מהר. צחצוח שיניים, לאכול משהו. להתלבש. זהו יצאתי מהבית. חוזרת בריצה. שכחתי כדורים. כוסאמק איפה האוזניות שלי, הם היו פה אתמול! אוף אני מאחרת.

כבר לא יכולה לחכות לישיבה הזו באוטובוס, עם הפלאפון, לשמוע מוזיקה או איזו תכנית על משהו מעניין. שוב להתנתק לחצי שעה, להיות בשלי, בעודי נוסעת לעבר היום הבא.

אוי לא, איחרתי את האוטובוס.

המועקה הזו בלב. ההתלבטות הקצרה אם לקחת טרמפ, לפחות עד למטה ומשם אוטובוס. לא נראה לי, כי טרמפ זה אומר שאני לא יכולה לשבת מנותקת, אני צריכה לתקשר, אם הנהג רוצה בכך. גם אם לא, אני לא יכולה להרפות. זה פחות כיף. זה הורס לי את כל התכניות. חוץ מזה אין לי כוח למסעות האלו עם טרמפים ואז עוד אוטובוס. כן, בא לי את הדרך הרגילה, הבטוחה, בלי לזוז ממנה ימינה או שמאלה.
אז המועקה הזו בלב. עוד יום בבית. יום שבו כנראה אעזור קצת עם משק הבית, אלמד על החיים דרך חוסר החיים שלי, ובשלב מסוים אהיה מדוכדכת כי קשה לא להיות בפעילות שגרתית, לא לראות אנשים, לא לצאת מהבית ומהישוב כל היום. משעמם.
אז אני תוהה לעצמי, אולי כדאי בתקופות כאלו להתחייב לשגרה שמתחילה בצהריים? כדי שיהיה מספיק זמן למעבר הזה בין שינה לערות, המעבר הלא פשוט הזה בתקופות כבדות יותר.

מזדהים?


אנונימית