הורים מרעילים אומר ד:ר צ`יילד (שם מעניין ש.ש.)מרפאת קליבלנד, הם לרוב הרים המועדפים לשים את הצרכים שלהם ע פני אלו של ילדיהם. הם יותר אגואיסטים ומרוכזים בעצמם מ הרים אחרים.
ד"ר ציילד נותן כמה דוגמאות:
התנהגות אגוצנטרית של ההורה
התעללות פיזית - לא תמיד אבל רבים המקריםי בהם מקובל לתת "סטירה" לילד או מכה בטוסיק. לרוב התנהגות זו לחלוטין ללא פרופורציה למה שהילד באמת עשה.
התעללות מילולית: למשל, הילד עשה דבר מה לא נכון בעיני ההורה, וההורה מגיב " טיפול בשתיקה"
האשמת הילד-לגרום למשהו שקרה כאיו הוא באשמת הילד. במיוחד אם הדבר אינו נטלט בידי הילד.
מניפולציה -רוב ההורים השתמשו במניפולציות מדי פעם, אבל זה יכול להיות נורמלי.
ראיון עם אור, בת 29, מטופלת ולומדת שיטות טיפול רגשי
הנטישה אומרת אור, אינה בהכרח, פיזית. במקרים מסוימים היא גם פיזית, איני שוללת זאת. ההבנה שלי כיום היא שהנטישה היא בעיקר רגשית. לא היה מי שיתווך לי את החוויה הרגשית – מחשבות, רגשות, תחושות. הייתי עם הפחד והבהלה לבד. הרגשתי שאני לבד בזה והבעיה היא אצלי. כתוצאה מכך פשוט לא יכולתי לשאת אותי, הייתי צריכה מישהו אחר שישא אותי.
חוויית הנטישה מהילדות משפיעה גם על חיי הבוגרים. זה מרגיש שהגוף הפיזי גדל אך מבפנים אני עדיין ילדה. בתחילת מסע ההחלמה חיפשתי הורים בחוץ, מישהו מההווה שיתקן את הנטישה מהעבר.
הפכתי אנשים סביבי לכוח עליון. התערבבתי עם האחר, הייתי חסרת גבולות. לא הבנתי איפה אני מתחילה ואיפה נגמרת, ואיפה האחר מתחיל ונגמר, ומה החלק של אלוהים. הערבוב הזה מביא איתו חוסר בהירות ופחד קיומי והיאחזות במוכר.
אני מוצאת שההחלמה היא ברגע הזה, בהווה. במודעות למשחק החיים. להיות בראייה רחבה וצבעונית על העולם במקום ראיית שחור- לבן מעיני ילדה נטושה. בלהורות את עצמי מחדש, ממקום של לקיחת אחריות על חיי ועל הילדה הפנימית, להיות בחמלה לעצמי ולחבק את החלק הזה שקיים בי. זה לא שזה היה ונגמר ולא יהיה יותר לעולם. זה משהו שהוא פה! הוא חלק ממני ואני בוחרת לחבק את החלק הזה בתוכי. הוא יישאר שם! לקבל את זה למרות הכאב העצום).
ככל שאני גדלה אז זה "קטן עליי" וככל שאני רואה את עצמי יותר קטנה הכל "גדול עליי".
המוטו שלי בתקופה קשה הוא : רק להיום – יום אחד בכל פעם.
בילדות
גדלתי לאמא עם הפרעת אישיות גבולית. אמא שראתה רק את עצמה והיה לה קשה מאוד לתפקד. אבא שראה רק אחרים ולא את עצמו ולכן הם התמגנטו האחד אל השניה. שניהם בנטישה עצמית, אבל הפצע שלהם הוא הפוך. הוא לא היה באמת בעלה, הוא היה כמו אבא שלה, אבל אבא לא מתפקד שלא מצליח להשתלט על הילדה האלימה שעושה מה שהיא רוצה. היא רצתה שיצילו אותה והוא רצה להציל כדי לחוות "ערך" (אשליה של ערך בעיניי). הוא "מציל" את כל העולם חוץ מאת עצמו כי הוא לא מוכן לראות את החלק שלו, את הפגמים שלו כבן אנוש. הוא מתיימר להיות אלוהים.
אמא שהיא ילדה קטנה ומפוחדת בעצמה ומשתמשת בזה בבריונות, דיקטטורה ואלימות פיזית ומילולית. היא אינה מסוגלת להורות את עצמה ואותי. אינה מסוגלת לקחת אחריות.
היא הייתה מרביצה לי ומאשימה אותי בזה. "תראי מה את גורמת לי לעשות. הלוואי ותהיה לך ילדה כמוך. אני לא עצבנית, את ילדה מעצבנת, את בלתי נסבלת". אלו רק חלק קטן ממשפטים שהייתי שומעת על בסיס קבוע.
ברגעים הקשים היא הייתה מרביצה לי ואסרה עליי לבכות. הכלל היה שאם אבכה או אראה פגיעות המכות יתחזקו.
היא לא הייתה מוכנה לשמוע את הבכי שלי. אני זוכרת את הנשימה נעתקת. היא מרביצה לי ואסור לי לבכות. מה אני אמורה לעשות?
בורדר ליין הם לא צפויים, כילדה את תמיד על המשמר. אין הכנה מוקדמת. הדריכות הייתה שם תמיד. האם תצעק, האם תרביץ. היא נהנתה מהסבל שלי, ככה היא לא סבלה לבד. היא גם הייתה מכחישה את האלימות והמעשים שלה. (היום גם היא בתהליך ומודה לאט וכמה שהיא מסוגלת במעשים שלה).
אהבת את אמא?
לא אהבתי אותה, נגעלתי ממנה. פחדתי ממנה. לא הרגשתי שהיא אוהבת אותי. אימא אוהבת לא באמת מתנהגת ככה. אני מבינה שהיא מאוד מעורבבת.
כשלא טוב לה, זה קשור אליה, אבל כולם צריכים לסבול.
היא לא ראתה אותי כאדם עם אישיות. הייתי המשך של הגוף שלה .
אין לה יכולת לשאת את עצמה, זה לא פשוט לה. היא חושבת שאני נועדתי לספק את צרכיה.
היא הביאה אותי כדי השתמש בי, לא כדי לתת לי.
היא אילפה אותי להיות נוחה לגידול. יש ילדים שעברו גידול, אני עברתי הקטנה. העוצמות שלי איימו עליה.
ספרי לי עוד על המשפחה שלך - יש לך אחות גדולה נכון?
במשפחה לא מתפקדת יש תפקידים. לא כל אחד בפני עצמו, כאינדיבידואל. יש תלות שיתופית "הדדית" בין "השחקנים".
אחותי הבכורה, שהיא עשור מעליי, הייתה "הגדולה של הבית", הסמכות בבית, כי אימא שלי לא מתפקדת.
אני הייתי "הקטנה של הבית". הם היו שלושה ענקיים עליי.
בהתחלה חיפשתי מהם הכרה ואישור. חוויתי מהם הרבה "גזלייטינג" (ערעור תפיסת המציאות). האמת שלהם או החוויה שלהם היא האמת המוחלטת. הקטינו את החוויה שלי וגרמו לי להאמין שאני מדומיינת.
כללים בבית לא מתפקד הם:
אל תדבר
אל תיתן אמון
אל תרגיש
היום אני מתקפת ומאשרת את החוויה שלי כילדה, ללא תלות בהכרה או ההבנה שלהם.
נפגעתי המון במשפחה הזאת ואני בתהליך החלמה.
בתחילת הדרך פתאום חוויתי אור. נסעתי להודו, חוויתי המון רגעים מאושרים. זאת הייתה הארה גדולה.
חוויתי מה זה שהמציאות היא מבפנים החוצה.
הבנתי שהמציאות היא מסך לבן. תת המודע הוא מקרן, ואנחנו מקרינים את הסרטים שיש לנו בראש על מסך המציאות.
אבל החלמה היא הדרגתית לא בום טראח וגמרנו.
אני עשור בטיפולים וחשבתי שזהו זה, סיימתי עם זה. מחשבה דרך המחלה היא "סיימנו וביי, כאן ועכשיו, לא אכאב יותר לעולם, מצאתי פתרון לצמיתות". ואז הגיעה הנפילה הרגשית.
מחשבה דרך ההחלמה היא "יותר ויותר, לאט ובהדרגה".
חלק מההחלמה הוא צניעות, להודות בחוסר אונים מול השפעות הגדילה בבית לא מתפקד. מה נהיה ממני, מה הפכתי להיות. חיי הפכו לבלתי ניתנים לניהול בדרך הזאת. וכשאני חסרת אונים אני נותנת לכוח עליון להיכנס ואז אני משנה את הדרך. אני מתבוננת באגו במקום להזדהות איתו.
האם את מתראה עם הורייך?
ההורים גרושים. עם אבא שלי אני מתראה לעיתים רחוקות, הוא בעולם מדומיין משלו ויש בינינו פערי תפיסה גדולים. עם אימא שלי אני בקשר קרוב יותר ואחר, תוך שמירת גבולות ברורים (גרה כשנתיים מחוץ לבית)
אני יותר ויותר מצליחה לסלוח. זה לא או שסולחים או שלא סולחים, סליחה היא הדרגתית, היא תהליך בפני עצמו.
בתחילת הטיפול הבנתי שככל שאלחץ על עצמי לסלוח – לא אסלח. שלב ראשון (רק לרגע) קודם כל לא לסלוח, מותר לכעוס! לעבור דרך הכאב, לעבד, לבכות ולנקות. ואז יש יותר בהירות רגשית. הבנתי שהם עצמם ילדים קטנים ומפוחדים אף יותר ממני.
הבנתי שקצב ההתפתחות שלהם שונה משלי והם במיוחד זקוקים לעזרה.
בחלק מהמסע הבנתי שיחד עם הסליחה צריכה להגיע איזושהי הבנה. אני לא חושבת שאפשר לסלוח בלי להבין דברים מסוימים. אבל זה לא עובד הפוך, אם אתה מבין זה לא אומר שאתה סולח. בעיניי סליחה היא תופעת לוואי של הבנה, אסימונים שנופלים. אם אני סולחת יש משהו שהבנתי והוא גורם לי לסלוח.
הבנתי שזה לא היה אישי, זה היה לא בכוונה. זו העברה בין דורית והדמות ההורית שציפיתי מהם לגלם עבורי כילדה לא קיימת, הם רחוקים ממנה שנות אור.
יש להם מחלה רוחנית, פצע רוחני שעבר אליהם מהוריהם ולא טופל מעולם. הם אפילו לא מודעים אליו ואולי גם לא יהיו לעולם. הם חושבים שזה תקין! שזה נורמטיבי.
זה לא שזה פוטר אותם מאחריות אבל אני מבינה שזה משהו טבעי. אם "במיכל" שלהם מילאו אלימות אז זה מה שישפך החוצה, כי זה מה שהיה בתוכם. אם אשים בכוס קפה אז יישפך ממנה קפה, לא תה. סה"כ הם סובלים בעצמם. וזה כמובן לא סותר את הכאב שלי!
מה השאלות שאת שואלת את עצמך כיום?
אני שואלת את עצמי מה הייתי הופכת להיות אם הייתי גדלה במשפחה אחרת. מה החלק שלי ומה החלק של הטראומה?
מה החלום שלך היום?
כרגע החלום הא לטפל. אני מעדיפה שיטה הוליסטית שתשלב כל מיני שיטות מעולמות שונים ומגוונים מתוך ההבנה שאנחנו מכלול.
איך הרעילות בבית זה השפיעה עליך במערכות יחסים?
אני ביסקסואלית. הבנתי שחיפשתי בעבר אימא ולא בת זוג. קראתי לחלק הזה שבי מרקו, אני לומדת להורות את עצמי מחדש. יותר להרגיש פנימה במקום להתנהג החוצה . הייתי מאוד תלותית. הילדה הקטנה שייקחו ויביאו, שיצילו אותה.
השורש הוא נטישה עצמית של ההורים שלי, והם לימדו אותי גם איך לנטוש אותי.
איך היית כילדה?
כילדה הייתי היפראקטיבית וזה הגביר את הקושי מול חוסר הסבלנות של אימא והתקפי הזעם שלה.
למי את פונה ת לתמיכה?
טיפול, קבוצות תמיכה.
מה ההבדל בינך לבין אמא< - מה שונה?
יש בי נוקשות שהייתה בה, השוני הוא שהיא הצדיקה את זה ואני עובדת על זה.
שהסבל יירכך, לא יקשיח. לוקחת אחריות על הילדה הפנימית, על הפצע המדמם.
אני עושה שינויים בחיי ובוחרת מחדש את הסביבה שלי – זוגיות, עבודה, חברים.
