הוסטל בית אלון – צוות משקם ומשתקם

כל המדריכים המתמודדים, החליטו לא להיחשף מול הדיירים והצוות ואני כיבדתי זאת. גם בהרצאה זו השתמשתי בשמות בדויים. במשך הזמן הם נחשפו אחד לשני ומהווים קבוצת תמיכה זה בזה. בראיון הקבלה לעבודה הם לא נשאלו על אבחנות ותרופות שהם נוטלים אלא רק על גורם טיפולי שאוכל להיות אתו בקשר, בעת הצורך ובתיאום איתם. המסר שהועבר אליהם ממני הוא שאני רואה אותם כמדריכים לכל דבר, יידרשו מהם אותם דברים הנדרשים משאר הצוות ולא ייעשו כל הנחות. הוסבר שיוכלו לפנות אליי או לאם הבית בכל בעיה ושאלה, אך למעשה הדלת שלי פתוחה לכל איש צוות.

בורג, קרלסון וקים במאמרם העוסק במעורבות צרכנים בשירותי בריאות הנפש ( JOURNAL OF PSYCHIATRIC AND MENTAL HEALTH NURSING 2009 ) מציינים שלמרות שמעורבות צרכנים בשירותי בריאות הנפש היא החזון בעשורים האחרונים, יש ממצאים המצביעים שהחזון הזה נשאר בגדר רטוריקה. עדיין קיימת הגמוניה, שליטה של בעלי הידע, לפסיכיאטרים יש את הכוח לאבחן. בפסיכיאטריה ידע אמיתי " TRUE KNOWLEDGE " מקושר לידע מיוחד המעניק לבעליו כח ושליטה. במצב כזה, הידע של הצרכנים נתפס כמאיים. המאמר מעיד על התנגשות הקיימת בין שני קולות- קולם של צרכני השירותים וקולם של המטפלים. לכל אחד פרספקטיבה שונה וקיים לעיתים קושי מצד הממסד הפסיכיאטרי לצפות ב "חציית הקווים " של צרכן – ממקבל לנותן שירות. דוגמא כואבת לכך ראיתי כאשר אורית, מדריכה מתמודדת ליוותה דיירת מההוסטל לאישפוז במחלקה פסיכיאטרית ולמחרת קיבלתי טלפון מאחות במחלקה, שזיהתה את אורית מאישפוזה שם בעבר , עם בקשה לא לשלוח מאושפזים לשעבר כמלווים של דיירים...
אתמקד ב-3 יתרונות עיקריים שאני חווה כמעסיקה של מדריכים מתמודדים:
למדריכים המתמודדים קיימת הבנה עמוקה של מצב הדיירים. אכן, יש להם "ידע אמיתי". כאשר אורית אמרה לי על אחת הדיירות שאנו ניתקלנו בקושי להוציא אותה מהמיטה, שהיא מבינה אותה ויודעת מה זה לא להיות מסוגלת לקום כי היא "היתה שם", הבנתי שהיא יודעת משהו שאני לא מבינה. עדיין היא דרשה ממנה לקום אבל ממקם מאוד מבין ואמפטי.
ההוסטל עבר בשנתיים האחרונות מהפך שיקומי שעיקרו היה הוצאת 25 מדיירי ההוסטל לעבודה. המהפך דרש שיתוף פעולה והתגייסות מאומצת של הצוות. הניסיון לימד אותי שכל שינוי שאני מעוניינת לערוך בהוסטל, צריך להתחיל קודם כל בצוות. בשלב זה אני נתקלת לא פעם בהתנגדות וקושי לאמץ תפיסה וסגנון עבודה שונה. נוכחתי שבכל מה שקשור להעלאת תיפקוד הדיירים, המדריכים המתמודדים נותנים לי רוח גבית מצויינת. הם ציינו לא פעם שהם רואים את עבודתם כשליחות והתקדמות הדיירים היא נושא לגאווה עבורם.
התרשמתי שהמדריכים המתמודדים מזדהים יותר עם הארגון בו הם עובדים וחזון השיקום. ההוסטל מהווה עבורם יותר ממקום עבודה אלא גם סוג של שליחות. זה מוביל לנאמנות והתמדה בעבודה לאורך שנים.
גם בתיאוריה ניתן למצוא ביסוס רב בכל הקשור להעסקת מתמודדים:
- מאמר העוסק בתפקידים והתפתחות של שירותים על ידי צרכנים ( SCOTTISH RECOVERY NETWORK 2005 ) מציין את היתרונות שבהעסקת צרכנים. הנקודות העיקריות המצויינות במאמר מעלות את חשיבות מתן עזרה עם כבוד, אמפתיה המבוססת על " הייתי שם ", היווצרות ברית של שיקום משותף( אם אני יכול גם אתה יכול ), התמקדות בכוחות של המטופל ויצירת חברות המקדמת את ההחלמה.
- LAMMERS ו- HAPPELL במאמרם משנת 2003 המופיע ב- JOURNAL OF PSYCHIATRIC AND MENTAL HEALTH NURSING מייצגים את הגישה שיש לאפשר לצרכנים להשתתף בתכנון, פיתוח, העברת והערכת השירותים שהם מקבלים. במאמר מוצגים היתרונות שבגישה זו, בין השאר: המעורבות מחזקת את הצרכנים ומגוון הדעות עוזר לא לראות את הצרכנים כאוכלוסיה הומוגנית.
- SARA GORDON במאמרה משנת 2005 המופיע ב- AUSTRALIAN PSYCHIATRY מציינת סיבות לשיתוף והעסקת מתמודדים: השיתוף נותן לצרכנים תפקיד שהוא חיוני להחלמתם, שיתוף צרכנים מוביל ליותר שירותים אפקטיביים ונגישים, המשמעות של שיתוף כזה היא מתן בחירה ויצירת שירות הנותן מענה לצרכנים, גישה לידע איכותי מקלה על לקיחת החלטות ותומכת במתמודד המנהל את חייו. היא מציינת כי בסטנדרטים של שירותי ברה"נ בניו זילנד נדרש שמתמודדים יהיו מעורבים בתכנון, ביצוע והערכת כל שלב של שירותי ברה"נ. " כל שלב " אמור לכלול עמדות של ניהול והנהגה.
דילמות שמעסיקות אותי סובבות סביב השאלות :
האם עליי להתייחס אליהם באופן שונה כאשר המסר שלי אליהם הוא שהם כמו שאר חברי הצוות ?
האם בכל זאת אני נוטה להשקיע בהם אנרגיה שונה מזו המושקעת בחברי צוות אחרים ?
האם הם חשים מאויימים לעיתים ממצב הדיירים בהוסטל מתוך חשש שעלולים להגיע למצב דומה ?
עד כמה עליי לעודד אותם לעבוד יותר ולוותר על הקצבה ?
לסיכום, מאמרם לויד וקינג העוסק בהשתתפות צרכנים בשירותי בריאות הנפש ( AUSTRALASIAN PSYCHIATRY 2003 ) מציין את תרומתם הייחודית של צרכנים לשיפור איכות השירות ככזו הנובעת מהמומחיות שהם רכשו כצרכנים. תרומה זו צריכה להיות מוערכת ולבוא לידי ביטוי בתחומים הבאים: פיתוח תוכניות, קביעת מדיניות, הערכת תוכניות, מחקר וחינוך ואימון של צוותי עובדים במערכות בריאות הנפש. השילוב צריך להיות משמעותי יותר ממה שנעשה היום.