חמש דקות גן עדן

אנחנו מתחבקות ומתנשקות. אני מדגדגת אותה בכפות הרגליים ובצוואר והיא פורצת בצחוק מתגלגל, אני מנשקת את הבטן היקרה, מנשקת את מצחה נשיקה ארוכה, מותירה סימן רוק דק ועדין על מצחה. מלטפת את לחייה, היא מחזירה לי חיבוק ושתי נשיקות על המצח. היא מלטפת את שערי, אל תהיי עצובה אמא, היא מציירת מילים באזני והבל פיה החם, מרפה את שרירי גופי המתוחים, אני מכסה אותה בגופי, לגונן עליה מפני התולעים השחורות המכרסמות בראשי, יוצקות לתוכו מרק עכור של מחשבות כעורות. ילדה מתוקה שלי. אני לוחשת באזנה בכאב. חמש דקות גן העדן שלי.

"המזרון הזה, נו העבה הזה... הזוגי שאמור לפתור בעיות גב.." אני מנסה לשתף אותה בתשוקה שלי, ברצון, בכמיהה. "ברור" היא משיבה, אבל ממש באותו הרגע שהיא לוקחת את פרטי כרטיס האשראי שלי, אני מקרבת את פי אל השפופרת, פולטת אדי פה לתוכה, חנה, אני שואלת בלחש, בהיסוס, בבהלה שאני לא מצליחה לשלוט בה. חנה שמואלוב? והפקידה אומרת במבוכה: "איך? לא לא לא, מותק, סליחה, כנראה התבלבלת קצת"

אני מדקלמת את פרטי כרטיס האשראי ומזמינה גם את המצלמה הדיגיטלית היקרה. מי מסתובב היום עם סתם מצלמה רגילה בנייד? כולם כבר יוצרים לעצמם אלבומים מפוארים במחשב. התשלומים ממש נוחים. חמישה תשלומים זה הרבה, לא מרגישים את זה בסוף החודש.

שמש עדינה, מציצה בי מהחלון בזהירות, מתאמצת לא להכעיס. אני מתיישבת באמבטיה, עורי אדום וצרוב מחום המים, מתלבשת באיטיות, יוצאת החוצה נוטפת מים אל הסאלון הקריר, מתיישבת על הספה ומעיינת בלאות בקטלוגים שונים שקיבלתי בדואר וששמרתי כדי לגזור עם איה.

בזארה יש היום מבצעי חיסול. סוף עונה. הם מציעים למכירה חולצת שיפון דקה עם אימרות ססגוניות מיוחדות מאוד.
אני רצה לרכב. נוהגת ומדמיינת עצמי משחילה את זרועתי לתוך השרוולים התפוחים, הולכת ברחוב עם הפרחוניות הססגונית שמתאימה לנעלים האדומות שקניתי לפני שנה בפליפר. ליבי דופק כמו משוגע. המכונית טסה, כמו במעוף של ציפור, אני מזמזמת לעצמי שיר עליז, המכוניות מאחורי צופרות לי בגסות, נהגים מקללים אותי בשקט בתוך מכוניותיהם הממוזגות, אבל אני מתעלמת. דרכי אל החולצה הנכספת סוגה בשושנים. חולצתי לי ואני לה, יפה חולצתי, אמרותיה שושנים.
בזארה אני קונה גם מכנס ג`ינס, מכנס בד, שלוש חולצות נוספות מבד שיפון, שמלה קייצית קלה לימים שרביים.

אני נכנסת לרכב, מקמטת את הדו"ח שקיבלתי בזעף, מכניסה לכיס הג`ינס הצפוף שכבר מאכלס ניירות דומים, הנייד לא מספיק לנוח ומיד נזעק מולי שוב באותו הרינגטון המוכר. צוות 502, רותי פלד, מהבנק. "מה שלומך ליאורה? אהה, אההה, באמת? אהה, יופי, יופי. טוב לשמוע. ולענייננו: יש לנו חשש סביר להאמין מישהו משתמש בכרטיס האשראי שלך, ידי אוחזות בהגה בכל הכוח, צמרמורת חולפת בגבי, ובפי טעם מר. "מה פתאום"? אני מגחכת. "לא יכול להיות" "תראי", היא מסבירה לי בקול שקט ורציני, שמחה לשתף אותי בדאגותיה. "יש לנו פירוט של חשבון שנעשה במאות אלפי שקלים. מישהו קנה בערוץ הקניות מצלמה דיגיטלית, מקרר אמקור, מכונת כביסה מדגם אלקסה, טלביזיה שלושים אינץ, מיטת נוער מעץ, שולחן אוכל וכסאות מעץ, וילונות שיפון, ושטיח. בנוסף היא אומרת, ישנם חיובים מחנויות בגדים בסך של יותר מעשרים אלף ש"ח, וחיובים ממספרה ומספא בשם "רילקסיישן". מישהו משתמש בכרטיס שלך ליאורה, היא לוחשת שוב, כמו בלש במשטרה, שעלה על נקודה חשובה בתעלומה מסועפת". אני עוצרת את הרכב בחריקה, המכוניות מאחורי מצפצפות, נהגת צעירה פותחת את החלון, "תגידי לי", היא צורחת, "את משוגעת או מה, את לא רואה שיש לי תינוק ברכב. תתביישי לך".

"הלו", מכעכעת הפקידה בגרונה מולי בטלפון, "את עוד שם. ליאורה? הלו?" " אני מבטיחה לה. לטלפן מחר לחברת האשראי לברר את העניין. פי יבש מאוד. אני צמאה, חייבת לקנות משהו לשתות אני עוצרת את הרכב מול קיוסק קרוב, קונה לעצמי פסק זמן ובולעת אותו מיד בביס אחד בלי לתת לו להתעכל קודם. אני קונה שני בקבוקי קולה גדולים, וחמישה בקבוקי ספרייט ועוד שלושה בקבוקי תות בננה, אני קונה מאה חבילות של שוקולד פרה, שמונים ושתיים חבילות אישיות של קליקים, וחמש מאות חבילות של ביסלי גריל, במבה, וביסלי המבורגר.

המוכר מביט בי בתדהמה, בחמלה. שמו שרון מרגלית. הוא מוסר לי את שמו בהכנעה לפני שמעביר לידי בארגז ירוק את השקיות הגדולות עם הבקבוקים והשוקולדים. אני מוכרחה לדעת את שמו. מוכרחה לשייך את הפרצוף העגול, הצוואר השחום, השמנמן הכהה והעיניים העגומות לשם כלשהו. "שרון מרגלית" אני ממלמלת. שרון מרגלית. זה שם של אחד שמעביר שיעורי קבלה לתל אביביים שמחפשים משמעות, או של מורה להיסטוריה לחטיבות הביניים ולכיתות הגבוהות, לא של בעל קיוסק. זה לא צריך להיות ככה. איך זה יכול להיות שהמציאות כך כל חסרת אחריות עד כדי כך שהיא מניחה אנשים במקום הלא נכון להם, שהיא משחקת עם התאמות, ומתאימה בגסות רוח אנשים למקומות הלא נכונים. אני מכניסה את השקיות לרכב. שרון עוזר לי בשתיקה. מדי פעם מעיף בי מבט תוהה, אפילו לא שואל בשביל מה לי כל השקיות האלה. לא מנסה לנחש. אני נפרדת ממנו בצער, כמו שנפרדים מידיד יקר ואהוב שמכירים כבר שנים רבות. אני אעבוד קשה, אני מבטיחה לו בליבי, אעבוד קשה מאוד, עד שיום אחד יהיה לי הרבה כסף, המון כסף, ואז אהפוך את הקיוסק שלך לאקדמיה ללימוד יהדות או היסטוריה, אתה תהיה המנכ"ל ויושב הראש, אתה תהיה במקום שלך. בבית שלך. מוגן.

המכוניות חולפות על פני בסערה. חם לי כל כך, אגלי זיעה נוטפים ממצחי. ממשיכה ללחוץ על דוושת הדלק בנחישות. "אישה יפה - מוצרים לטיפוח הגוף", "קוסמטיקה ובשמים. עשרים אחוזי הנחה על כל הבשמים שבמבצע", "שמפו אחד פלוס אחד. קני את האחד וקבלי את השני מתנה, מבצע כזה עוד לא היה", "חולצה מתנה על כל קנייה מעל 100 שקל, בעל הבית השתגע". שוב לא שמתי לב לאיש המבוגר עם הכלב נחייה שחצה במעבר החצייה, אני בולמת בפתאומיות ובבהלה. המובייל שלי מתפתה לשיחה, קולה העליז של איה מצייץ מרחוק, היא מדווחת בעליצות שילד אחד הזמין אותה במסיבה לחמש דקות גן עדן. אבל הוא כל הזמן שתק, ואז רק שאל בת כמה אני? היא צוחקת.: איזה ילד מוזר, אנחנו באותה כיתה, הוא יודע שאני בת עשר. כנראה לא היה לו מה להגיד לי הא?

אני מתגלגלת מצחוק. ילד מצחיק. מחר אני מבטיחה לעצמי אחזיר הכל לחנויות ואקח הלוואה לכסות את האובר. ולא אקנה כלום אף פעם. אולי חוץ מהדברים האמיתיים שאני באמת צריכה. במחשבה שנייה: אקנה את חמש דקות גן עדן של איה, הכל כלול. ללא מבצעי הנחה.

הכותבת שיר שוורץ מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית לפגועי נפש. עובדת בקידום "פרויקטים שיקומיים" המתמחה במתן שירותי שיקום למתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון, OCD, הפרעה דיסוציאטיבית, הפרעה דו קוטבית.