"מחלה או הפרעה?" האם יש חשיבות לסמנטיקה ?

אחת הסיבות לכך היא לטעמי, שתת המודע שלנו מקשיב לכל. הוא מקשיב ומאמין לכל אמירה שלנו. ברגע שאנחנו מאמינים לעצמנו בעיקר אבל גם לאחרים שאנחנו חולים ומכנים את הקושי שלנו "מחלה", אנחנו מייצרים במוחנו ובתת המודע סוג של אוטוסוגסטיה (שכנוע עצמי). תת המודע שלנו למעשה מתחיל לרשום לעצמו את המילה "מחלה" בהקשר שלנו. וכשאדם מגדיר עצמו כחולה, קשה יהיה לו מאוד להימלט מאותה אמונה, והוא אף יתחיל להתנהג כאדם חולה, גם אם הוא נמצא ברמרסיה.

אם נגיע לרופא ונאמר לו שאנחנו לא מרגישים טוב והוא יאמר לנו שמדובר במחלה, הוא יורה לנו לרוב לשכב במיטה, לנוח, למדוד חום. לרוב מחלה מתקשרת בתת המודע שלנו לשכיבה במיטה מנוחה ואי עשייה.

הבעיה בפגיעה נפשית או התמודדות נפשית, היא שברגע שאנחנו אומרים ומשכנעים את עצמנו שאנחנו "חולים", תת המודע שלנו לרוב יקשר זאת לשכיבה במיטה, חולשה, אי עשייה. אדם חולה מרגיש עצמו לרוב פטור מלהתמודד עם אתגרים וקשיי היומיום.

אין שום דבר רע בלקחת כמה ימי מנוחה כשמרגישים רע, גם כשמרגישים רע נפשית, הבעיה מתחילה ברגע שתת המודע פוטר אותנו מלעשות דברים ואנחנו מרגישים שבגלל שאנחנו חולים אנחנו לא חייבים להתמודד.

דווקא במקרים של התמודדות נפשית, כל כך חשוב להמשיך ולייצר עשייה. כשאנחנו מאמינים שאנחנו חולים ומכנים עצמנו כך, אנחנו למעשה מבקשים מתת המודע שלנו, רשות להיכנס חזרה לאזור הנוחות שלנו, לפטור עצמנו מהאתגר שבלהתמודד עם הקושי או המשבר או ההפרעה הנפשית.

אם אנחנו חולים אנחנו לא חייבים לקום לעבודה, לא חייבים לתפקד או לנסות להילחם בהפרעה. אנחנו יכולים להמשיך לשכב במיטה. לעיתים לא במודע אנו מבקשים זאת גם מהמשפחה ומהסובבים אותנו. שיאפשרו לנו להמשיך להישאר במיטה, יעשו את הדברים במקומנו, יטפלו בנו.

אבל בניגוד למחלה פיזית, זה בדיוק מה שיכול להכביד עוד יותר ולחזק את הקושי שלנו להחלים או להגיע לרמרסיה.

אנו הולכים שבי אחר נטייתה של הסביבה והמשפחה לוותר לנו כי "אנחנו חולים".
זה בסדר לקחת כמה ימים של מנוחה בעיקר כשמרגישים לא טוב, אבל אם זה נמשך מעל כמה חודשים, זה למעשה הופך אותנו לחולים באמת. כאמור, מדובר בהשאות חזקות שמייצר אצלנו תת המודע.

קרובי משפחתו של אדם המתמודד עם קושי נפשי הנמצא ברמרסיה ומקננת בו היכולת לחזור לתפקוד מלא, נוטים לעשות טעות, כשהם ממשיכים לטפל ולהתייחס אליו כאל חולה, מתוך הנחה שהוא חסר אונים, וכך למעשה מחזקים את אמונתו שהוא אכן מאוד חולה.

במצבים כאלו אולי כדאי למשפחה לא לוותר לאדם המנסה לחזור להתמודד עם החיים, לעשות הפוך על הפוך, לא לעשות את הדברים במקומו, זאת על מנת לאפשר לו להבין, שהם יודעים, מכילים ומבינים שהוא מתמודד עם קושי וסבל נפשי לא פשוט, אבל הם בוטחים ומאמינים בו שהוא יכול לעשות את הדברים בעצמו, שיש בו את הכוחות.

אני מסייגת את דברי: לעיתים בעיקר במצבים קשים של התפרצויות דיכאון קליני, התקף פסיכוזה, הפרעה דו קוטבית קשה, בלתי אפשרי לאדם הסובל מהתפרצות התקף קשה, לעשות דברים ולתפקד, במקרים אלו יובן הצורך בעזרה, טיפול ותמיכה לאפשר למתמודד עם המצוקה, זמן של הפוגה, מנוחה ושקט, לתמוך ואף לעזור לטפל בו, עד למציאת טיפול פסיכולוגי ותרופתי שיקלו על המצוקה.

הדברים מכוונים בעיקר לאנשים שנמצאים במצבים של רמרסיה כאשר האדם נמצא במצב תפקודי טוב, ובאיזון נפשי, קיימת אצלו אפשרות להמשיך להתמודד עם האתגרים הנפשיים, למרות ההפרעה.

לתת המודע שלנו כאמור, השפעה עצומה. ברגע שנשכנע עצמנו שאנחנו חולים במחלה קשה, אנו עשויים להחזיר עצמנו לאזור הנוחות בו המשפחה שוב תיטול בלית ברירה על עצמה את הטיפול בנו, גם כשאנחנו נמצאים בתהליך הבראה ורמרסיה.
בקבוצות IMR מלמדים אנשים כיצד להתמודד ולזהות את ההתקפים הנפשיים וכיצד להתמודד עמם כותרת הקבוצות הן לרוב: "ניהול מחלה והחלמה", הייתי כל כך שמחה אם באותן קבוצות היו משכילים לשנות את השם מ"ניהול מחלה והחלמה" ל"ניהול ההפרעה/המצוקה ואתגר ההתמודדות אתה".

גם בתקופות הטובות של רמרסיה ואף שלבים ראשוניים של הבראה, כאשר האדם עצמו עדיין קורא לעצמו (או מכונה על ידי החברה): "חולה"- תת המודע שלו עצמו ייצר אוטוסוגסטיה ויקשיב ויאמין למילה "אני חולה".

אדם המרגיש או מכנה עצמו חולה כרוני, עשוי לחזור להתנהג כחולה. גם אם הוא נמצא בתקופה טובה של פעילות והתגברות על הקושי. תת המודע עצמו עשוי לשכנע אותו סוגסטיבית לחזור למקומו כחולה וכקרבן של המחלה.