אנו משפחה קטנה בת 3 נפשות. בני היום בן 34, לפני מספר שנים נוסף לנו נכד שלא במסגרת הנישואים המאחד את המשפחה. עלינו לישראל ב-1990 מברית המועצות, התמודדנו עם בעיות הקליטה והפרנסה במדינה לא מוכרת. כאשר מלאו לני 22 שנה התפרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה.
לאחר התקף פסיכוטי קשה ואשפוז באחד מבתי החולים בארץ הוא יצא גם חולה סכיזופרניה וגם צרכן סמים.
מאז בני עבר 26 אשפוזים בבתי חולים שונים בארץ. הוא היה במצבים אקוטיים, עבר קישורת וכל זאת בגלל התנגדותו לטיפול התרופתי. לכן, התקבלה החלטה להעביר אותו לבית החולים שער מנשה. הוא הגיע לשם אזוק בידיים וברגליים ומלווה בשמירה ואשפוז במחלקה משפטית עם רוצחים חולי מחלות נפש קשות. הוא היה היחיד במחלקה על פי החלטה רפואית ושאר המאושפזים על פי צו של בית משפט.
במקביל בעלי חלה במחלת לב ועבר ניתוח לב פתוח ואני נשארתי לבדי בסיטואציות הקשות האלו. למרות הקשיים האלה ניסיתי למצוא לבני מסגרת המתאימה לגמילה מתחלואה כפולה. הוא היה במסגרות ציבוריות וגם בפרטיות שעלו הון והצליח לברוח מכולן. הוא גנב כספים מהבית וקנה בהם סמים.
באחד מהלילות ללא שינה קיבלתי החלטה לשנות את ההבנה והגישה שלי, פניתי אל המשטרה ואל בית המשפט, והסברתי שהוא מסוכן למשפחה וכך בני קיבל צו הרחקה מהבית ונזרק לרחוב ללא שקל בכיס, ללא אוכל, ללא סיגריות, רק עם מזווה קטנה של בגדים וכך הקשר בנינו נותק.
לאחר זמן רב של התגוררות ברחוב וסבל פנה לידידה שלי וביקש ממנה פת לחם, היא הליחה לשכנע אותו (על פי בקשתי) לפנות לבית של דיירי רחוב מבת ים.
כך בני הוכרז כהומלס והתגורר בהוסטל של דייר רחוב. התנאים שם היו קשים, 5 אנשים בחדר שסבלו מהתמכרות לאלכוהול וסמים. לאחר כחצי שנה בני פנה אליי וביקש לחדש את הקשר והסכים לטיפול תרופתי באופן סדיר, אני כמובן הסכמתי.
לאחר חצי שנה נוספת שהוא היה מאוזן תרופתית ונקי מסמים הגשנו בקשה דרך בית החולים אברבנאל ל"סל שיקום" במשך כמה חודשים פסיכולוגית של אברבנאל הכינה את בני לוועדה רפואית והוא עבר אותה וקיבל "סל שיקום" הכולל דיור מוגן בדירה שמיועדת לאנשים עם תחלואה כפולה. היינו מאוד מאושרים.
מי בכלל חשב שכאן יתחילו בעיות חדשות וכל כך קשות.
לא קיבלנו את ההחלטה הרפואית ולכן לא ידענו מה מגיע לו ומה הזכויות שלו. כך עברו חמישה חודשים בהמתנה ללא תעסוקה, ללא מסגרת מתאימה וללא תקווה. הרגשתי שממש מתעללים בנו.
מתוך ייאוש פניתי לעורך דין אשר הצליח להוציא את בני מבית החולים אברבנאל את ההחלטה הרפואית של סל השיקום.
הפרטים שהתבררו גרמו לי לשוק, קראתי בהחלטה שפרט מדיור מוגן בני זכאי לעבודה נתמכת, חונכות וספורט.
התפרצתי על הפסיכולוגית של בית החולים. ומתוך כעס צרחתי כמו משוגעת ודרשתי עבודה נתמכת באופן מיידי. אמרתי לה: "זה לא סל שיקום אלא סל מוות". אתם לא עובדים סוציאליים אתם אנטי סוציאליים".
מיד קיבלתי טלפון של מפעל מוגן ולאחר יומיים בני עבד שם.
לאחר מכן פניתי לעובדת סוציאלית פרטית שעזרה לי למצוא את שם העמותה המטפלת בנושא דיור מוגן ואת שמה של המנהלת, רק לאחר התערבותה העניינים החלו לזוז וקיבלנו דיור מוגן.
זה היה 8 חודשים מיום קבלת סל השיקום.
המסר שלי: שלא היה שיתוף פעולה בין בית החולים, המוסדות, המשפחה והמתמודד.
בשום מקום לא דיברו איתי ולא הסבירו לי לגבי המגוון הרחב של האפשרויות בסל השיקום ומימושם כדי לעצור את הסבל של בני שכבר היה בשל וזקוק לשינוי בחיים.
לאחר הסבל הרב של שני ושלי הפנו אותי ליה"ל ויצרתי קשר עם הגב` טל מרום עליו אני מברכת כל יום.
היום אני רואה את משפחתי בהחלמה בכך שהבן שלי מתגורר בהוסטל של תחלואה כפולה באשדוד, יש לו פינה חמה, חדר עם שותף שהוא אוהב, צוות הדרכה 24 שעות. ההוסטל ליד הים ובני אוהב לגלוש. הוא תקופה ארוכה נקי מסמים, לא מאושפז למעלה מ-3 שנים בזכות טיפול תרופתי מתאים. מטופל במרכז שיקומי "מאור" שסייע לו להשתלב בעבודה בשוק הפרטי.
כל הזמן נלחמתי להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך, הדלתות נפתחו לי בקושי רב ולכן אני רוצה לחזק את המסר שהמוסדות, המשפחה והמתמודד הם חלקים בלתי נפרדים מהתהליך ורק באמצעות שיתוף פעולה ניתן להגיע למטרה.
בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לאנשים שליוו אותי במהלך המסע הזה, נתנו לי כוח, הקשיבו לי ותמכו בי. אין בפי מילים להודות לד"ר אנדרי זבורוב הפסיכיאטר שמלווה את בני לאורך כל השנים והתלאות, בזכותו בני מאוזן ולא זקוק לאשפוזים.
אני רוצה להודות למרכז יה"ל ולמנהלת טל מרום שהייתה המלווה האישית שלי. אני מודה לכל החברים בקבוצת התמיכה שלי שתמיד נתנו לי כוח, הקשיבו, עזרו ופרגנו.
אני מודעה לעמותה "קידום פרויקטים שיקומיים" ובמיוחד למנהלת לידור פימה ולעו"ס גלעד חסין. כמו כן, לצוות המקצועי של מרכז "מאור" ובמיוחד לעו"ס טל אליהו.
אני מעריכה את הקשר עם העמותה "משפחות בריאות הנפש", תודה מיוחדת למר ירון שלג על העזרה ברגעים של נפילה ומשבר.
בזכותכם נולד לי אור בקצה המנהרה. בזכותכם אני מרגישה שאנחנו משפחה בהחלמה.
בזכותכם הפכתי מאמא מתוסכלת, כועסת ומיואשת לאמא שעומדת כאן ומדברת על החלמה.
