האם או מראות בית חולים יכולים לגרום לאדם להרגיש חולה יותר? האם אורות הניאון, החלוקים הלבנים, מיטות בית חולים צרות, האם הן אכן מיטיבות בהכרח עם אדם שחווה למשל דיכאון מז`ורי, פסיכוזה או חרדה קשה?
לאחרונה קמו בישראל חלופות אשפוז המנסות לתת מענה מעט שונה מזה הקיים בבתי החולים. חלופות אלו מציעות למתמודדים עם משבר ומצוקה סוג אחר של טיפול ממה שרובנו מכירים. רוב הבתים המאזנים פועלים במתכונת "מודל הכוחות" שיטה עליה כתבנו כאן בעבר. המטרה היא לא להתייחס רק למחלה ולחולי אלא גם לכוחותיו של האדם, כשרונותיו. יכולותיו. לחזק את הכוחות (לדוגמא: אדם שהתברך באהבת הטבע וגינון, יציעו לו סביר להניח לעבוד בגינה ואולי אפילו יזכו אותו בטיפול פרטני בגינון, אדם שמתחבר לאמנות כלשהי, סהיר כי יוצעו לו טיפולים פרטניים וקבוצתיים באמנות וכו.)
הבתים המאזנים מטרתם העיקרית למנוע ריבוי אשפוזים ואת סינדרום ה"דלת המסתובבת" לנסות לעזור לאדם המתמודד עם מצוקה בדרך אחרת, לטעת בו תחושה שהוא ראוי, שווה, מוכשר. לטעת אצלו תחושות של שייכות, נראות ואהבה.
המראה הויזואלי של הבתים המאזנים גם הוא שונה מאוד ממראהו הויזואלי של בית החולים: התחושה והאווירה היא של בית. בית נעים וחמים שבו גם הדיירים נוטלים חלק, בין אם בהכנת ארוחות, החלטות שונות בצביון הבית ועוד.
בבית מאזן קשה מאוד יהיה למצוא היררכיה. אין כל תחושה של היררכיה בין המדריכים, המטפלים והדיירים.
היחס האישי המשפחתי בולט מאוד במקומות אלו. מאזנים.
הבית המאזן מאפשר לאנשים שמגיעים אליו לחוש שאינם חולים לשכב במיטה. הוא מייצר תחושת ביתיות וחמימות.
ההסתכלות היא הוליסטית. האדם כמכלול. לא כפתולוגיה/אבחון או מחלה. מן הסתם כשאדם מגיע לבית חולים הכלים בהם משתמשים שונים. בבתים המאזנים קיימת דינמיקה שנוצרת מתוך תפיסה שהאדם הוא מכלול של דינמיקות חברתיות בדרך בה הוא רואה עצמו מול הכלל
אדם במצוקה נפשית אינו נתפס כחולה כרוני
גם בבתים המאזנים קיים טיפול מדיקלי אבל הוא אינו נתפס דווקא כטיפול המרכזי, אלא רק עוד כלי עזר בהחלמתו של האדם. המיקוד הוא לאו דווקא בהפרעה אלא כמכלול האישיות.של האדם.
"אני חושב שהבנה שקושי נפשי או משבר זה משהו שכנראה רובנו חווים בחיינו. אומר יובב מדריך בבית מאזן. אף אחד מאיתנו אינו חסין. כל אחד מוצא עצמו לפעמים חווה מצוקה או קושי שקשה מאוד לעבור לבד ונזקק לקבלת תמיכה ועזרה".
איזה סוג של אנשים מגיעים לבית מאזן?
"תלוי ברמת ההתמודדות. הגיעו אנשים שהיה צריך קודם לאזן על מנת לעשות תהליך איתם. זה לקח קצת יותר זמן.אבל מסתבר שהבתים המאזנים אכו מוכיחים עצמם בסופו של דבר כיעילים גם ביצירת תקווה מחודשת, כוחות והעלאת המוטיבציה".
האם יש סיפור הצלחה שזכור לך היטב?
"כן בהחלט. אמנם יש הרבה סיפורי הצלחה אבל סיפור אחד זכור לי היטב:
הייתה פה בחורה צעירה פוסט טראומטית. היא איבדה לחלוטין את היכולת לייצר אמון באחרים.
הייתה לה תחושה שכל אדם עלול לפגוע או להזיק לה. התהליך היא הצליחה לייצר אמון".
איך זה קרה? מה היה התהליך?
"מאוד הכלנו אותה. הכלנו את מצבי הקיצון שלה, אפשרנו לה לבטא את המצוקה. לא נבהלנו ממצבים אסוציאטיביים שלה.כל מה שעשינו היה תמיד בשיתוף פעולה יחד איתה.
ערכנו דיון משותף יחד איתה בניסיון לדבר ולהבין כיצד נוכל לעזור ואיך היא יכולה להעזר בנו. קיימנו דיום משותף איתה בניסיון לדבר ולהבין איך היא רוצה להעזר בנו".
מה שלומה היום?
היא התחילה שירות לאומי ויש לה תכניות נוספות לעתיד.
מה מאתגר אותך בעבודה מסוג זה?
"זו מלאכה מאוד עדינה צריך להבין שאין פה פרוטוקול מובנה כמו בבתי החולים.
האתגר שלנו הוא לשמור תמיד על אמפתיה ופתיחות. לגלות גמישות. פעמים רבים אנו פוגשים אנשים במצבי קצה. לעיתים לא נדירות קורה שאני מגיע למשמרת באי וודאות. לפעמים אני מייחל לכך שמשמרת תהיה שקטה.
מצבים מאתגרים נוספים שזכורים לי הם מול דיירים שמצבם לא אפשר להם לקחת חלק בדינמיקות ובהתנהלות התפקודית בבית. היו מקרים בהם נדרש מאיתנו להקצות המון משאבים. לפעמים במקרי קיצון, נדרש מאיתנו להגיע להחלטה לא פשוטה, האם במקרה זה עלינו להפנות לאשפוז או לצורת עזרה אחרת".
מה עושה לך טוב כשאתה מגיע למשמרת?
"זו לגמרי תחושה של שליחות. לראות אדם נכנס מבוהל, חשדן. הרבה חוסר ביטחון ופתאום לראותו נפתח, מאפשר לעצמו לקבל הזדמנויות חדשות ועזרה. זו תמונה מנטלית של לפני ואחרי".
תיקון?
"אני לא מאמין במילה "תיקון". משפחות ששולחות לפה בציפיה שיתקנו את בן משפחתם. זה לא עובד ככה".
למה קמו הבתים מאזנים? מתוך איזה צורך?
"כשאדם מאושפז בבית חולים, הוא עשוי לייצר לעצמו נרטיב חדש: "אם אושפזתי בבית חולים. אני חולה. אני מחלה".
פה אנו מאוד מנסים להגיע להבנה שזה לא משהו שבהכרח דן את האדם לחיים של מחלה או סבל.
התובנה הזו שאין אדם שנחרץ גורלו בחיים מאפשרת לנו לייצר תקווה שבסופו של דבר עוברת גם לאדם חלק מאיתנו צנש"ים (צרכנים נותני שירות-מתמודדים המקבלים שירות מבריאות הנפש, וגם נותנים שירות. ש.ש). המתמודדים בעצמנו. אני רוצה להאמין שזה מאפשר איזו רגיעה. תחושה של הבנה הצוות תמיד תהיה עם המון פתיחות לדיירים, שיתוף ואמפתיה".
מודלינג?
"כן בהחלט. יש גם עניין של מודלינג. צנ"ש שעשה עם עצמו תהליך משמעותי, יכול לייצר גם תקווה אצל אחרים שהיציאה אכן אפשרית ואפשר לרתום אותה. ויש מתן השראה.
היו שני מדריכים שלקח זמן עד שבנו לעצמם ועדיין אני מסתייג ממקומות של הרומנטיזציה בעבודה. אני מאמין שיש להיזהר מזה.
מתן, מלווה בבית מאזן.
"הייתי מטופל בעבר בבית מאזן. עברתי תהליך מאוד משמעותי גם בבית וגם מחוצה לו במסגרת שיקומית. החלטתי שאני רוצה לתת לאחרים. שאני רוצה לעבוד בבית מאזן".
מה ההבדל בין בית מאזן לבית חולים לתפיסתך?
"אני לא אוהב בתי חולים פסיכיאטריים. אני לא אוהב את תחושת הכלא הזו שקיימת בחלקם. אין בבתי החולים כל דגש על קבוצות או פעילויות חברתיות וקבוצתיות. מה שחשוב להם זה שהמטופל יישאר רגוע, אם הוא לא רגוע, ניתן לו תרופות. שלא לדבר על הקשירות. וכן, אני מכיר עדיין מקומות בהם קושרים אנשים. זה לא נכון שהקשירות הפסיקו".
איך אתם מתמודדים בבית מאזן עם פגיעות עצמיות. או כשפתאום מגיע אדם המסוכן לעצמו או לאחרים?
"לא הייתי בסיטואציה כזו, אבל בכניסה לבית מאזן אנשים חותמים על כך שהם מתחייבים כאן לא לפגוע בעצמם או באחרים. מעבר לכך יש גם את ההתאמה האישית לבית מאזן.
לא כל מצב ולא כל מקרה,מתאים לבית מאזן. אנשים מגיעים מכל מיני רקעים".
יש רשימות המתנה?
"כן. יש רשימות המתנה אבל לא מאוד ארוכות כמו במוסדות אחרים".
מה יוצר אצלך מוטיבציה לקום בבוקר לעבודה?
"אני מרגיש שאני מגיע למקום במטרה לתת. נטו לתת, כשיש פה מישהו שצריך אותי. אנשים מתחילים להבין שאפשר גם אחרת. שאפשר לצאת מהמצב הזה. גם בחושך הכי גדול, אפשר להדליק נר קטן. אני מגיע לעבודה עם אמונה גדולה שכל הדברים שקורים לנו, קורים לטובה. זו השאיפה שלי: להביא אנשים למקום בו הם מאמינים שהכל לטובה".
מהם האתגרים בהם אתה נתקל?
"כשאנשים נמצאים במצב נפשי מסויים, יש צורך לקרקע אותם, הרבה פעמים אנחנו הולכים עם זה הביתה".
אני רואה מודעות רבות בהן נכתב שידע מנסיון יהווה יתרון בקבלה לעבודה בבריאות הנפש. מה היתרון של להיות צנ"ש בבית מאזן?
"אין חכם כבעל ניסיון". לא שאני מחזיק מעצמי איזה אוטוריטה בתחום אבל ניסיון חיים מייצר אמפתיה ומאפשר לתת לאדם איזו נקודת מבט אחרת. אם אדבר איתך למשל על מה זו אהבה, כשאת מעולם לא חווית אהבה, לא ממש תביני על מה אני מדבר אם לא חווית זאת באמת. את יכולה לקרוא ספרים בנושא ועדיין כל עוד לא חווית את זה לא באמת תוכלי להבין. להרגיש. יש יתרון גדול בלעבור את זה. מאידך, לא אומר: שידע תיאורטי אינו חשוב. זה מאוד חשוב. אנו מקבלים גם הדרכות שעוזרות לנו מאוד. אנחנו משתמשים בכלים האלו בדרך יותר פרקטית".
יש הזדהות עם הדיירים? יש יותר הבנה של מה הם עוברים כעת למישהו שהוא צנ"ש?
"אני יודע בדיוק איך זה מרגיש. יחד עם זאת יש יכולת להפריד ביני לבין האדם האחר. אני זה אני והוא זה הוא. אבל אני יודע איך זה מרגיש. אני יודע איך זה מרגיש שלוקחים קלונקס בכמויות ומתעוררים במיון, שעושים מיקסים מכדורים. אנשים חושבים שמדובר בניסיון התאבדות, אבל לא, זה ניסיון להפסיק את הסבל. אני יודע איך זה מרגיש לקבל תרופות על גבי תרופות מכל הזמן. התחושה הזו של אפתיה. הפחד כשלא חווים רגש. אני מכיר את זה. אני מזהה את זה . אני מבין את התחושה שהרופאים נותנים לך אבחנה אחת, ואחר כך רופא אחר נותן אבחנה אחרת, ורופא אחר, אבחנה נוספת. עד שמגיעים לרופא שקובע שיש כשל באבחנות או בטיפול התרופתי"|.
שני (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), דיירת בבית מאזן נמצאת בבית המאזן כשלושה שבועות.
"בפעם הראשונה, כשרק שנכנסתי לבית המאזן, היא מספרת, "הייתי בהלם".
למה?
"נכנסתי פתאום למקום שנראה כמו בית ולא כמו מחלקה בבית חולים. הייתי בהלם מהיחס של האנשים אלי. לראשונה קיבלתי יחס נעים מחבק, בגובה העיניים. כשאני נכנסת ב דרך כלל למחלקה אני רגילה ליחס אחר לגמרי. מרגישה כאילו ביצעתי איזה פשע".
מה היה שונה בבית המאזן מבית החולים?
"כמעט הכל. נשאלתי מה שלומי, למה אני זקוקה, קיבלתי המון אמפתיה, אוזן קשבת בדרך שהייתה כל כך נעימה, שגרמה לי לשאול את עצמי למה בעצם זה לא ככה בבתי החולים? למה שם מעולם לא חוויתי יחס אנושי כזה. למה אין יחס כזה בכל מקום. לא האמנתי שקיים יחס אחר ממה שאני רגילה אליו, בין אם
מדובר במקומות אליהם אני מורגלת, או בכל האשפוזים שחוויתי בחיי".
מה ההבדל המהותי ביותר שחווית בין בתי החולים לבית המאזן?
"היחס אלי בבתי החולים היה מאוד שיפוטי ופטרוני, מלווה אפילו בכעס. התחושה שלי הייתה שאני נענשת בגלל המצב הנפשי שלי. שאני בעצם לא אדם שווה בין שווים. זה גרם לי לחוש שאני שייכת למקום החריג. שאני ההפרעה שלי. אין לי מקום בחברה, אין לי מקום בקהילה. שמשם אני יכולה רק לרדת.
בבית המאזן,] התחושה כל כך שונה. אני מרגישה כאן בזכות היחס שאני מקבלת פה, שאני אדם שנמצא בתקופת משבר שראוי לעזרה, אדם שלם עם יכולות וכישורים וחוזקות ולא רק האבחנה, הקושי, המצוקה.
מתייחסים אלי כאן כאל אדם בעל יכולות. אדם שחווה גם משברים, אבל לא המשברים הם שמגדירים אותו".
\
את רואה שינוי, גם ביחס שלך לעצמך
"כן. אני מרגישה שיש לגיטימציה גם לחלקים של ההפרעה וקושי, אבל ואני מבינה שזה רק חלק קטן ממני. לא כל הזהות שלי. בבית החולים זה היה המכלול. העבר, העתיד והיחס שם גרם לי להתדרדר, כך יצא שנשארתי שם עשרה חודשים כי המצב שלי רק הלך והתדרדר שם".
מדהים אותי כל פעם מחדש, שחודש פה עשה מה שכל כך הרבה חודשים בבית החולים, לא עשו
אני מרגישה שבית החולים גרם נזק יותר מתועלת עבורי
כשבבית חולים חוויתי התקף חרדה למשל, נתנו לי זריקה בכוח ואיימו עלי שישלחו אותי למחלקה סגורה, לא היה צוות שיקשיב לי. פה פשוט מזמינים אותי לדבר. לדבר על מה שעובר עלי".
איך היחס של הצוות בבית המאזן שונה מהיחס שקיבלת בבית החולים?
"היחס של הצוות פה מאוד בגובה העיניים. פונים אלי לשאול לשלומי עוד לפני שאני מספיקה להגיע למצב שאני צריכה עזרה דחופה ומאוחר מדי.
בבית החולים פחדתי מאוד מהצוות, לא העזתי לפנות. לא היה להם פנאי, הם היו שחוקים. התחושה שלי הייתה בעיקר שרוצים להיפטר ממני: בין אם זה לדחוף לי כדור או פשוט לנפנף אותי.
במה שונה התנהלות הצוות בבית מאזן מבתי החולים?
"עצם העובדה שהמדריך יכול ומוכן, צריך לפנות מזמנו כדי לשבת ולדבר איתי, נוטעת בי ביטחון מה שגורם לי דווקא להרגיש שאני נזקקת פחות לעזרה, דווקא מעצם העובדה שאני י יודעת שאם אני אצטרך אוזן קשבת תמיד תהיה לי זמינה כזו.
הסטייט אוף מיינד שלי רגוע יותר, ואני מצליחה לווסת את עצמי יותר טוב מעצם האווירה, שהיא לא אווירה של איומים, קוצר סבלנות,אלא אווירה שמזמינה שיח וחמלה ונראות".
איך שמעת על הרעיון של בית מאזן, חלופה אשפוזית?
"מעולם לא שמעתי על בתים מאזנים לפני כן. מעולם ולא הציעו לי זאת. אני מוכרת בבריאות הנפש חמש שנים ויותר. היה לי מזל. המטפלת הפרטית שלי עובדת בבית מאזן. הגעתי לכאן והופתעתי לגלות שקיים מענה כזה. עכשיו אני מופתעת ועצובה להבין שזה לא המענה העיקרי הקיים. אני מופתעת לגלות, להבין שאפשר גם אחרת. ועדיין לצערי משתמשים בבתי החולים הפסיכיאטרים ההמוניים הללו, כדי לתת מענה.
אני בהלם שזה לא המענה העיקרי בארץ. לדעתי זה צריך להיות המענה היחיד בארץ !!!!".
במה שונות שיטות הטיפול בבית מאזן משיטות הטיפול בבתי החולים?
הדיאלוג הוא כאמור בגובה העיניים. השליטה והאחריות על הטיפול שלי הם אצלי. בבית חולים המיקוד היה בעיקר בטיפול תרופתי שאני לא רוצה בו ולא אקח אותו בחוץ. גם פה קיים טיפול תרופתי, אבל הרופאים יתחשבו בדעתי, בהחלטות שלי, יאפשרו לי להתייעץ איתם. לא ידחפו לי טיפול תרופתי בכוח. טיפול שאני לא מעוניינת בו.
האם קיימים עוד הבדלים בין הטיפול בבית המאזן לטיפול המקובל בבתי החולים הפסיכיאטריים?
"אני חושבת שעוד הבדל מהותי הוא שחלק מהטיפול בבית, הוא להיות חלק. לקחת חלק
ק במשק בית, להיות אחראית לסדר היום שלי. לקחת בו חלק".
מהו סדר היום בבית מאזן?
"אנחנו קמים בבוקר, כל אחד בקצב שלו. ואז יש קבוצות וסדנאות מאוד מגוונות ומעניינות: דרמה תרפיה, טיפול במוסיקה, טיפול בכתיבת סיפורים, שיח על מה שקורה בבית המאזן, טיפול קבוצתי, גינון. כן מצפים ממני לקחת חלק בסדנאות, להשתתף בקבוצות אבל לא מכריחים".
מה ההבדל בין הסדנאות והקבוצות בבית המאזן לאלו שבבית חולים?
"בבית החולים יש פחות קבוצות באופן משמעותי. התחושה בבית החולים היא שאף אחד לא
באמת רוצה לקחת חלק בקבוצות האלו, אבל אם לא תיכנס ילשינו עליך למנהל המחלקה שינזוף בך. הקבוצות בבית חולים מורכבות מ 40 אנשים וברור שעם כמות כזו פרט לא יכול להתבטא בתוך קבוצה".
את נשמעת מופתעת מאוד מהשוני
"מה שהפתיע אותי מאוד, זה לגלות שכן, גם פ-ה אנשים פה מתמודדים עם כל הקשת של ההפרעות הנפשיות גם כאלו הנחשבות קשות מאוד, ובכל זאת הם לוקחים אחריות על עצמם ומחוייבים לטיפול ולדיירים שסביבם. המחויבות הזו זה דבר חשוב.כשנכנסתי לראשונה, ופתאום ראיתי שאנשים משתפים, נפתחים, מבשלים, נותנים יד, אז גם אני הבנתי זו חלק מהדינמיקה של הבית. והרצון של האנשים לעזור ולהיות חלק חשוב מהבית, הדביק גם אותי ברצון הזה".
אני חושבת שאין אדם שרוצה לעזור לעצמו. יש רק אנשים שחוו כל כך הרבה אכזבות מהמערכת שהם חושבים שזה בלתי אפשרי לקבל טיפול שונה".
אם את היית אחראית במשרד הבריאות מה היית משנה?
"הכל. אני לא חושבת שאפשר להחלים, להבריא את הנפש ולעשות תהליך בתוך בית חולים. זה מייצר דיכוטומיה בין המטופל לקהילה, עד כדי כך שהמטופל חווה חוסר אונים נרכש. הוא מרגיש שאין לו חלק בקהילה. הייתי מעבירה את כל הטיפול בבריאות הנפש לקהילה ולבתים מאזנים.
ומה לגבי מקרים בהם דרושה אחזקה יותר מסיבית?
"במקרים שבהם דרושה יותר אחזקה, בתים מאזנים מתוגברים".
איך צריך להתמודד לדעתך עם אדם שמסוכן לעצמו או לסביבה?
"אספר לך סיפור: אני אדם רזה וקטן, אני בחורה מאוד לא מזיקה. נכון שהיו לי תקופות של פגיעות עצמיות ומחשבות אובדניות וקושי לשלוט בעצמי\ אבל באחד האשפוזים שלי, נכנסתי להתקף קשה. חוויתי דחף לתקוף את עצמי ופניתי לצוות. הצוות הביא רופאה תורנית. ובזמן שאני בוכה וצועקת וחווה מצוקה קשה. הרופאה התורנית צועקת עלי: "תהיי בשקט, מה את חושבת שאת היחידה שיש לה פוסט טראומה".
באחת המחלקות הטחתי את הראש בקיר במחלקה סגורה, מחלקה סגורה שאמורה לשמור עלי. אחד האחים גיחך ואמר: "תדפקי את הראש יותר חזק". ואז הגיעו כמה אחים, קשרו אותי לכיסא. אני אדם ששוקל רק 40 קילו, למה לקשור אותי? היה מספיק שישימו לי יד על הכתף,ת יכסו אותי בשמיכת כובד מרגיעה, יחזיקו את ידי או יאמרו לי שזה רק גל, שאני לא צריכה לפחד, שזה יחלוף. וכל האירוע הטראומטי ומיותר זה היה נמנע. אדם שרוצה לפגוע בעצמו לא צריך שיפגעו בו. לרוב הוא צריך מישהו שמחזיק לו את היד
ומרגיע ונוטע אמפתיה והכלה.
מדבריך, אני מבינה כי באופן פרדוקסלי אדם שמגיע עם פוסט טראומה לבית חולים, במקום לקבל טיפול בטראומה, חווה טראומה נוספת?
"כן. עד שהוא מתייאש. הוא מתחיל להאמין שהיחס הזה יחזור שוב ושוב, וישחזר את עצמו. הוא מגיע למצב של חוסר אונים נרכש. זה כשלעצמו מאוד מייאש ומגביר את הרצון אובדנות ופגיעה עצמית".
האם את עדיין חווה מחשבות אובדניות או דחף לפגוע בעצמך?
"כשהגעתי לבית המאזן,הגעתי עם מחשבות אובדניות ודחפים לפגוע בעצמי. והחתימו אותי פה על חוזה בו התחייבתי לא לעשות זאת. ביקשו ממני, שבכל פעם שיש לי דחף, אפנה לבקש עזרה ובאמת כל פעם היה לי מישהו לפנות אליו כשהיה לי דחף, האחריות נשארה שלי.
יש לי הרבה פחות דחפים כיום וגם שכן, אני מרגישה שרכשתי כלים כדי לווסת את זה".
איך את יוצאת מהבית המאזן?
אני יוצאת מפה בסופו של דבר לבית שלי. בביתי לא יהיו קירות בטון שימנעו ממני גישה לאפשרויות לפגוע בעצמי. האחריות תהיה שלי. אבל אני מרגישה שיש לי יותר כלים כיום. י חוותי פה את חווית ההצלחה הזו.
מה דעתך על תופעת הדלת המסתובבת בבתי החולים? מדוע זה קורה?.
חלק מהעניין בבתי חולים, מהוא שאני לא באמת שותפה מלאה ופעילה להתהליך שלי כשאני יוצאת החוצה לקהילה מבית החולים, הפער הזה גרם לי לא לדעת להסתדר בחוץ, לאשפוזים מרובים. מעל עשרים אשפוזים שלא באמת עזרו לי, אלא החמירו את מצבי הנפשי.
האם קיבלת כלים כשיצאת מבית החולים, לדעת איך להסתדר בחוץ, איך להתמודד עם התקפים
"לא. אתה מתנוון שם. זה שונה במאה שמונים מעלות מהבית המאזן. היו לי אשפוזים מרובים שיצאתי מהם במצב נפשי כל כך קשה, עד שהחלטתי שאני לשם יותר לא חוזרת. פשוט המשכתי להתאכזב כל פעם מחדש. להיכנס במצב רע ולצאת במצב יותר גרוע מזה כשנכנסתי לבית החולים. זה הגיע למצב שבו הייתי מוכנה לקבל רק מענים בקהילה: סל שיקום, טיפול פרטני. לא הסכמתי להתאשפז יותר בבתי חולים הבנתי שאסיים שם את חיי. אם אמשיך לחפש שם את הישועה.
גם לגבי הבית המאזן הייתי מאוד סקפטית בהתחלה, בגלל כל מה שחוויתי בעברי. הופתעתי מאוד לטובה אני מבשלת פה, אני שוטפת כלים, אני חלק מהבית ואני עדיין חלק מהקהילה".
אני מבינה ממך שאין ממש היררכיה בין מדריכים והמטפלים לדיירים?
"מאוד ניכר שהמדריכים הצ"נשים עברו בעצמם דברים. החמלה שלהם, היחס והאמפטיה - זה ניכר שהצוות פה נבחר בפינצטה".
ממה שהבנתי באירופה כבר נסגרו כל בתי החולים ויש רק בתים מאזנים? מה את חושבת על זה
"זה רק הגיוני. אני בעד שזה יגיע גם לישראל. זה חייב לקרות גם פה".
ממה שאת מספרת, הדלת המסתובבת בבתי החולים ואשפוזים עלתה למדינה יותר?
"כן. בסופו של דבר המדינה הייתה צריכה לממן שהות מאוד ארוכה שלי בביתי החולים. והטיפול בקהילה לעומת זאת, אפשר לי לרכוש מקצוע. אני לומדת מדעי ההתנהגות למרות כל הקשיים שלי, הצלחתי.
אני חושבת שאם כל הטיפולים של היו י בקהילה, זה בסופו של דבר, היה עולה הרבה פחות לקופות ולי (מבחינה נפשית). הייתי משלמת פחות מחיר נפשית. זה היה חוסך לי המון רגעים של ייאוש, ובייחוד ייאוש מהמערכת. הכרתי חברים טובים לאורך הדרך שכבר לא איתנו לצערי. לפעמים אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה אם הם היו מגיעים למקום כמו הבית המאזן. האנשים האלה, התאבדו בעקבות ייאוש לא רק מעצמם אלא גם מהמערכת".
מה שמוביל אותי לשאלה, האם קיים שוני בין הדיירים בבית המאזן למאושפזים בבית החולים?
"מרגיש, שהקבוצה מספיק קטנה ומוחזקת. האינטראקציה ביננו קרובה מאוד. מלמדת יותר. יש לזה חלק משמעותי בתהליך".
למה בעצם?
"אני חושבת שזה מושפע מכמות האנשים והיחס האישי ולא מהחומר האנושי. כי אנשים טובים וחכמים ומוכשרים שנמצאים במשבר, פגשתי גם בבית המאזן וגם בבית החולים".
איך הטיפול בקהילה להתרשמותך?
בתור מתמודדת כבר הרבה שנים, אני עדין חווה המון תסכול בטיפול בקהילה, המתנה של שבעה חודשים כדי לפגוש פסיכיאטר, פשוט חוסר במענים בקהילה. אנשים מתמודדי נפש הם חלק מהקהילה ולכן הטיפול בקהילה צריך להיות משמעותי.ף כשאין טיפול בקהילה וכל הטיפול במוסדות רחוקים ומנותקים,] המסר הוא שאנחנו לא חלק מהקהילה ולא נוכל לקחת חלק בקהילה.
בבית המאזן יש לי פגישה עם פסיכיאטר שגם היא נעשית ב"דיאלוג פתוח", טיפול פרטני פעמיים בשבוע, מאפשרים לי ואפילו מעודדים אותי לומר מה מתאים ונכון לי ומה לא. זו ממש הזמנה להגיד מה מתאים לי ו
בסוף היום, אני הרי זו שחוזרת הביתה, אני זו שצריכה להרגיש טוב. המטופל הוא זה שהולך לישון עם עצמו בסוף היום. לא הרופא.
ראיון עם סיגל,אם בית, בית מאזן
מה זה בעצם בית מאזן?
כל ההבדל בשם בית, מה שאני רוצה להעביר זה תחושה של בית, של הדדיות, אחד מול השני. הדייר ירגיש חלק מהמקום והשותפות. המקום אמור לראות ולהיות קשוב לצרכים. זו מערכת שהיא רכה וגמישה, להבדיל ממסגרות שהם בתי חולים.
קיימים גבולות וחוקים גם פה, אבל יש הסתכלות על הפרט והתחשבות ורצון למצוא פתרונות יחדיו. אין פה גבולות נוקשים.
למה בחרת לעבוד דווקא בית מאזן
מבחינתי הבתים המאזנים הם סוג של מהפכה, אני מתרגשת להיות חלק ממענה שהוא אנושי, רך, קשוב לפרט.
במהפכה, כוונתי שיש דורות של למתמודדים שלא יצטרכו לחוות טראומות מאשפוזים בבתי חולים, מחוויה של רואים ולא שומעים אותי. הטיפול בבית מאזן לרוב מסתיים בטיפול יחיד בפעם בשנה. ולא הדלת המסתובבת שבה אנשים נכנסים ויוצאים מאשפוזים. פה התופעה היא יותר נדירה. אנשים מקבלים טיפול וממשיכים הלאה. מבחינתי אנשים באים לבית מאזן בשביל שיראו אותם, ישמעו אותם, יקרינו א עליהם אור של אהבה, ואנחנו רק תחנה בדרך הרעיון הוא ליצור המשכיות לבחוץ ולסייע בהמשך ובמסגרות חוץ.
מה התפקיד של אם בית בבית מאזן?
"כמו אמא, מהמקום של להעיר בבוקר, להזין מהמילה הזנה, אוכל מזין, מחבק. ובעיקר לראות את הדיירים ולתת את הכלים ולעזור".
מה עושים שמישהו חווה התקף, דיסוציאציה או קושי נפשי אחר כלשהו?
אנחנו מנסים לגרום לקרקוע, לחזור לכאן ועכשיו: אם זה דרך שמיכת כובד, שימוש בקרח, להעזר באדמה, בצמחים. נשימות, מיינדפולנס. ובעיקר שיח.
יש את סינדרום "הדלת המסתובבת" בבתי החולים. האם אתם רואים את זה גם פה?
החזרה מאוד מזערית בטיפול מאזן. אני רוצה להאמין שזה בגלל הקשב, הטיפול], האהבה. יש פה את השיקום, הצד הטיפולי, איפה לגור. ההתייחסות למסביב.
מהו סדר יום של אם בית בבית מאזן?
בשבע בבוקר מתחילים לבשל צהרים, דואגים שכולם ערים, חלוקת תרופות בוקר, סיוע בכניסה לקבוצות, מענה לאחר יציאה מטיפול, א. צהריים, הגשת הארוחה בשיתוף עם הדיירים, שיתוף הדיירים בהכנסת המזון, ארוחות. התייחסות לגבי העתיד גם בתוכניות שעושים פה. נמצאים פה לתקופה מסויימת, וצריך להמשיך זאת גם בבית ומחוץ לבית המאזן.
מה טווח הזמן בו אנשים נשארים בבית מאזן?
"חודש וחצי זה בדרך כלל הזמן בו אנשים נמצאים פה. נדהמתי מהעובדה שבחודש ניתן להתחיל ולסיים תהליכים. יש דפוס חוזר של הדיירים לגבי השבועות: התאקלמות, בשבוע האחרון חשיבה על ההמשך בחוץ - טיפול מאוד אינטנסיבי, לפעמים שבוע מרגיש כחודש, הדיירים בעקבות הטיפול, לקשרים עם הדיירים, השיתופים,
הבנתי מהמדריכים והדיירת שהתראיינה, שאין ממש היררכיה בבתים מאזנים?
"כן. לגמרי - ההרגשה היא של משפחה, בית - תחושת שייכות".
מה האתגרים שאת נתקלת בהם בעבודה?
בעיקר הפרידות מהדיירים שקורות כמעט כל שבוע. זה כמו עיסוי תמידי, הדיירים מאוד נכנסים לנו ללב, זה אתגר מאוד גדול. אתגר נןוסף מזה לתתת לכל אחד היחס האישי מתוך 12 אנשים
הבנתי מהשיח עם המדריכים והמלווים שחלקם בעלי ידע מנסיון אישי, מה היתרון של צוות שחלקו בעל ידע מניסיון אישי?
רובנו כולל אני, בעלי ידע מניסיון אישי.
מה היתרון?
זר לא יבין זאת. אין חכם כבעל ניסיון. התמודדויות של ליל, ניסיון העבר שלי מעביר אותי למקום של רצון להיות שייכת לחלק מהדבר הזה.
למה הרבה אנשים לא יודעים שיש אופציה כזו של חלופה אשפוזית?
אין לי מושג. אני מאמינה שצריכה להיות חשיפה יותר גדולה, בעיקר למטפלים ולרופאים ומתאמי הטיפול. אם כל הרופאים והפסיכולוגים ידעו על זה יש סיכוי שחשיפה יותר מגדולה
לקריאה נוספת:
פרויקטים שיקומיים - חולון מרכז
http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=13070&lang=HEB
רשימת חלופות אשפוז ובתים מאזנים בישראל
https://www.health.gov.il/Subjects/mental_health/treatment/Documents/ballancing-homes.pdf
הכותבת/עורכת: שיר שוורץ, עובדת ב"קידום פרוייקטים שיקומיים"
מנחה סדנאות כתיבה טיפולית ושילוב אמנויות
https://shir-schwartz.com/
