התחלתי להבין. הקוטביות שבה אנו תופסים את האור והחושך האם היא אמיתית? האם היא אינה משקפת רק מצב נפשי או תוצר של נסיבות חיים שאיננו פנויים רגשית לשאת אותם? אם החושך הוא בהכרח החלק הרע והצילי מדוע כשחשוך אנו אוהבים להתבונן בירח ובכוכבים? מדוע יש אנשים שדווקא הלילה הוא הזמן האהוב עליהם ביותר?
"אין אור בלי חושך", על המשפט הזה כולנו נסכים. אבל האם בהכרח הם נבדלים זה מזה? האם החושך הוא הגיבור הרע שבא לייצר כאוס, מהומה וסבל והאור הוא הגיבור הטוב שבא ללטפנו? מה זה בעצם חושך ואור, האם הפרשנות היא רק דרך הפריזמה שלנו, או שמא אנחנו נאבקים בחושך לא לשווא?
"אנשים סובלים" קיבלתי באוזניה של בתי. הם חווים חושך וסבל ומצוקה. גם אני הייתי שם. לא פעם ולא פעמיים.
בתי השתתקה לרגע והציצה בעיניי. היא ידעה, הבינה. אבל ראתה את הדברים אחרת
"מי היית היום אם לא היית עוברת את הדברים שעברת?" שאלה.
שתקתי. לא הייתי בטוחה שאני מבינה את השאלה.
"האם היית האדם שאת היום אמא? מכילה, אוהבת, עם יכולת לתת לאחרים, עם אמפתיה למצוקה של אנשים סביבך?" מי היית היום אם היית חווה רק אור בחייך? האם היית יכולה להבין מצוקות של אנשים אחרים, אפילו את שלי?
כשבתי הייתה קטנה, עוד לפני ששוטטתי מבועתת ואבודה לגמרי ביערות עד החשוכים, מפוחדת וללא מטרה או שילוט יציאה. הייתי אדם אחר. את רוב זמני הקדשתי לעצמי ולבתי. היה לי קשה להבין מה זה אומר לחוות אפלה חשוכה, דיכאון קשה. מודה ומתביישת מעט. הייתי סטיגמטית מאוד. פחדתי מאנשים שלקו במחלת נפש. לא הבנתי אותם. יכולתי להבין דיכאון כי בעצמי סבלתי מסוג של דיסתימיה אבל לא יכולתי להבין מחלות כמו הפרעה בי פולארית (מאניה דיפרסיה), סכיזופרניה, פסיכוזה ועוד.
רק כשאני עצמי יצאתי מיערות העד האפלים, פתאום נפקחו עיני אל העולם שבחוץ. ראיתי אנשים שנפשם שבורה או שסועה. ראיתי אנשים שבויים בתוך עצמם, בתוך סבל בלתי אפשרי להכיל. התחלתי להקשיב לסיפורים סביבי. לסיפורי חיים לא קלים בלשון המעטה. ילדות קשה או הורות מזניחה, אלימות מינית או נפשית. כאב ופצעים שאנשים לא מצליחים להתמודד איתם.
ורק כשראיתי את הסובבים אותי ושמעתי וקראתי את הסיפורים, הפכתי לאדם שמן הסתם הייתי אמורה להיות כל חיי.
אז האם החושך הביא עלי כליה או אולי הוא דווקא היה זה שהביא את האור בלי ששמתי לב. ערמומי שכמותו.
אור וחושך לפי התפיסה הקבלית
בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים. ג ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלוהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלוהים, בין האור ובין החושך. ה ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.
אם האל עשה את האדם בצלמו בדמותו, הוה אומר, שאנחנו עצמנו המבדילים בין החושך לאור. גם האל בעצמו לפני האור לא ידע אם הוא טוב או רע. הוא זה שמפריד והמבדיל ביניהם.
לפי הרב ברג:"זה לא שאדם עובר ממצב של אור למצב של חושך, וחוזר חלילה. זה כמעט תמיד, עד שנסיים את המסע וההתעלות שלנו, בכל אחת ואחד מאתנו בכל רגע נתון יש גם אור גדול וגם חושך גדול. לכן מה שאנו חייבים לקבל מהסיפור הזה הוא קודם כל להבין כיצד אפילו ברגעים של בהירות גדולה וחיבור גדול אנו יכולים להיות עיוורים למשהו. בכל פעם שאנו מביטים החוצה על אנשים אחרים, זה למעשה האופן שבו אנו מביטים באמת על עצמנו (הרב ברג המרכז לקבלה)
כלומר, גם הרב ברג טוען שאנחנו עשויים להיות עיוורים לחלוטין שאנו מביטים החוצה אל האחר. אבל כשאנו מסגלים לעצמנו התבוננות שלמה באחר. ללא שיפוטיות, ועם חמלה ואהבה גדולה, אנו בעצם מביטים בשיקוף של האמת שלנו. בתוכנו. גם בנו יש את האור הזה שיש בו חמלה ואהבה לעצמנו. לרוב הוא מסתתר מתחת לשכבות של כאב, מצוקה וקולות עבר שאנו שומעים שוב ושוב, קולות ילדותנו (אני לא שווה, אני לא ראוי). האם ייתכן שמתחת לכל שכבות הסבל והכאב, הילדות הכואבת שעברו חלק מהאנשים שחווים מצוקה נפשית, קיים החלק המואר, החלק שאותו אנחנו מפחדים להכיר.
האם יכול להיות שפשוט התרגלנו עם השנים?
התמכרנו לכאב, לסבל, כי זה מה שאנחנו מכירים. האור יכול להפחיד יותר מהחושך את חלקנו הוא מאוד מסנוור. אם מתקרבים אליו יותר מדי.
גם ברגעים של אור אנחנו תמיד עיוורים למשהו או למישהו לטענת בתי. דווקא החושך הוא זה שמאפשר לנו לראות את הסבל והמצוקה של האחר ולצאת מעצמנו. אז האם החושך הוא בהכרח הגיבור הרע בסיפור הזה?
מי שזוכר את הסרט והספר הסיפור שאינו נגמר, ודאי זוכר את ה"לא כלום" הזאב הרע שמאיים להחריב את ממלכת פנטזיה המוארת. אבל האם הזאב או אויב או אולי הוא האתגר הטוב שמאפשר לגיבור הסיפור, להגיע למקום אליו התאווה תמיד: לשנות את המציאות הלא טובה ולייצר לעצמו סיפור חדש.
חושך ואור - נועם חורב
שהיינו קטנים פחדנו מהחושך.
הוא טומן בחובו שדים, רוחות, ומכשפות, סיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו.
ביקשנו שישאירו לנו אור בקצה המסדרון, שנוכל לראות, ולהיות מוכנים לכל מפלצת שלא תבוא.
והנה, ככל שאנחנו מתבגרים -
אנחנו מתחילים לאהוב את החושך, לפחד מהאור.
אנחנו מעדיפים לא לראות.
החושך הופך לרשת ביטחון, לשריון בלתי מנוצח, לדרך מושלמת להוריד את המתג על כל מה שאנחנו לא רוצים להתעמת איתו.
אז אנחנו מעפילים זיכרונות טראומטיים, צלקות ישנות, אהבות נכזבות. סוגרים אותם בקופסה אטומה ומעלים לבוידעם.
אנחנו עוצמים עיניים כדי לא להתמודד.
לא להתמודד עם כל מה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו.
חוסר הביטחון שלנו. הכישלונות והטעויות שלנו.
החושך הופך לנו למקלט נצחי שבו אנחנו מאפסנים את כל מה שמפחיד אותנו.
אנחנו מכסים את הפנים במשקפי שמש כדי לא לראות, ולא להיראות. אנחנו עושים אהבה רק מתחת לשמיכות הכבדות של הצל. עוצמים עיניים בחוזקה כשאנחנו פולטים וידוי.
לאט-לאט אנחנו מבינים כמה קשה להיות חשוף לאור המעוור,
להסתכל בעיניים, לאהוב עם חלונות פתוחים, להתמודד עם כל מה שהחושך מטשטש בכישרון רב.
ואז, אם יש לנו מזל וסבלנות, מגיע רגע בחיים שבו אנחנו מתרגלים לאור.
העיניים כבר לא מתכווצות אל מול השמש.
אנחנו מעזים להסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות -
עם כל הצלקות, והשריטות, והשיגעונות, ועודפי השומן ועודפי הכאב שאנחנו סוחבים עלינו.
לאט-לאט אנחנו מסוגלים להישיר מבט לעבר עצמנו, ויותר מזה, נותנים גם לאחרים לראות אותנו באור, ככה, כמו שאנחנו.
זה רגע קשה.
זה רגע מדהים.
זה רגע ששווה את כל הדמעות שהורדנו באור מסנוור.
כשהיינו ילדים פחדנו מהחושך.
אף אחד לא סיפר לנו שהפחד האמיתי מתחיל - דווקא כשהאור נדלק.
לקריאה נוספת
המרכז לקבלה - הרב ברג https://www.kabbalah.co.il/blog/2020/10/08/%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9A-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%A6%D7%93-%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%95/
https://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM
/
הכותבת/עורכת: שיר שוורץ, עובדת בחברת "פרוייקטים שיקומיים", מנחה סדנאות וסשנים בכתיבה טיפולית וכלים השלכתיים
