אבל מה קורה כשאדם השני לא מצליח לסלוח לנו, או יותר מזה, מה קורה, כשאנחנו עצמנו יודעים שהיינו רוצים לסלוח, אבל לא מסוגלים. מה קורה כשאנחנו סולחים כשעדיין אנו חווים פגיעה או כעס על מי שפגע בנו. האם גם במקרה כזה הסליחה שאינה מגיעה מהלב, אלא מהראש היא תרפויטית כמו שמצפים מטפלים קואצ`רים.
ומה אם האם החורגת ביקשה סליחה על התפוח המורעל.
בואו רגע, נזכר באגדות ילדים. אוי במפורסמת שבהם, שלגיה. אין ספק שהילדה הזו עברה חיים ש התעללות קשה. אב מנוכר, אם חורגת קנאית שמחפשת לרצוח אותה. שלגיה ננטשה ביער וגם שם המשיכה מרדף אחרי אותה אם מרושעת שניסתה לפגוע בה שוב ושוב
ומה היה קורה לדעתכם אם אחרי שלגיה כבר נישאה לנסיכה, פתאום הייתה מקבלת מכתב מאותה אם חורגת עם בקשת התנצלות. האם הייתה סולחת. האם אפשר בכלל לסלוח לאדם שפגע בך עד כדי כך שכמעט העמיד אותך בפני סכנת חיים..
ואולי נוסיף ונשאל האם גם במקרה שאדם אחר בין אם מדובר בקרוב משפחה, חבר או מכר, העמיד אותו בסכנה לאו דווקא פיזית אלא יצר מערבות של כאוס נפשי שיצר טראומה וכאב, האם גם אז עלינו לסלוח על הכל.
באתר ynet עלתה כתבה מכוננת שכותרתה: "זה בסדר, אתם לא חייבים לסלוח לאנשים שפגעו בכם" מטרתה של הכתבה להסביר לנו לא אנחנו לא חייבים להישאר עם הפגיעה לנצח, אלא במידה וקיים עדיןי כעס ופגיעות, סליחה שתגיע רק כי,"צריך לסלוח" האם היא אכן תייצר ריפוי נפשי אצלנו ואצל האחר.
אור יניר, כתב Ynet מסביר
"כשאנחנו נמצאים במצב כזה - פגועים, כואבים ומתפתלים בבוץ של כעס ועצב - האמונה שהדרך היחידה שאנחנו יכולים לצאת מזה היא רק אם נסלח למי שפגע בנו, סוללת דרך מסוכנת. אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים לסלוח בלב שלם ובאופן מלא ואמיתי, האמונה שעלינו לסלוח רק כי זה מה שמצופה מאיתנו וזה הדבר היחיד שמשפר את ההרגשה שלנו לא רק שלא תוביל לכך, היא תוביל לרגשות שליליים של בושה ואשמה, לתחושה שאנחנו לא בסדר כי אנחנו לא יודעים איך לסלוח, תסכול וייאוש עמוקים יותר - לא בגלל הפגיעה שחווינו, אלא בגלל שאנחנו לא יודעים איך לסלוח עליה, כשזה לכאורה הדבר שאנחנו צריכים לעשות."
(https://healthy.walla.co.il/item/3322104)
אם כך מה עושים כשאנו אוהבים את האדם שפגע בנו ולא מצליחים לסלוח ע הפגיעה. לתפיסתי, אין סתירה בין אהבה לקושי לסלוח. האדם מתקשה לסלוח על פגיעה קשה יכול ורשאי וזכאי להמשיך לאהוב את מי שפגע בו,יחד עם זאת להבין ולדעת שעל הפגיעה ההיא אין לו כרגע יכולת עדיין לסלוח וזה בסדר ולגיטימי.
בספרה "הורים מרעילים" טוענת המחברת סוזן פרווארד, כי קיימים נזקים קשה עד בלתי אפשרי לסלוח עליהם. יש לציין שהיא לא מתייחסת בספר להורה כמו רובנו שעושים טעויות, בשל היותם בלתי מושלמים, וקשה עד בלתי אפשרי תמיד להיות ה"אם הטובה דיה" כפי שתיאר זאת ויניקוט. יחד עם זאת, היא כן מדברת על הורים מזניחים רגשית או פיזית או שניהם, אלימים, התעללות מינית או פיזית או נפשית האם הן ברות סליחה כמו הורה שצעק רגע על בנו שהגיע עם מגף מלוכלכת אחרי שהבית נוקה. כנראה שלא.
בביקורת באתר סימניה, בתגובה למאמר הכותב "מיכאל" מציבים הטוקבקיסטים סימני שאלה גם לכתובים של פרווארד
אני חושבת שעצם הכותרת של הספר היא מרתיעה ואפילו מקוממת. כשאמרתי לאנשים שצבעי "מאכל" זה רעל, הם נרתעו ולא היו מוכנים להתעמק בכך כי "מה, אנחנו מרעילים את ילדינו?", ולכן אני כבר לא אומרת את זה בצורה כל-כך חד משמעית. אין הורים מרעילים / מזיקים נטו. הורות זה דבר מורכב. יש טעויות, יש אהבה ויש ספקטרום שלם של רגשות.
עודף ספרי הורות גורם נזק לא פחות משמעותי להורים ולהורים שבדרך והם מעבירים את הבלבול שלהם הלאה, לילדים. החיטוט בנושא עבר את גבול הטעם הטוב וחבל.
בעניין שעות העבודה הרבות, במקרים לא מעטים זה תירוץ לא להיות עם הילדים (כמו גם הישיבות בעבודה לתוך הלילה זה תירוץ לא לחזור הביתה עד שהילדים כבר נרדמו). מעדיפים לעבוד יותר כדי לשלם צהרון, 3-4 חוגים ושיעורים פרטיים במקום לשבת ולהכין איתם שיעורים, לנהל איתם שיחה להעסיק אותם. כך יעבירו 3-4 שעות עד שהילדים הולכים לישון, סוף-סוף.
נ.ב. הוקל לי לראות שאני לא סובלת מאף סימפטום של המחלה, אולי פרט לתופעות לוואי קלות של ציניות שבדרך-כלל לא מזיקה.
ומה אומרת הדת היהודית, מה דעתם של גדולי הדור בנושא הסליחה.
במאמרו:"כמה הערות על סליחה", מתייחס הכותב דניאל סטטמן לנושא הסליחה גם ביהדות:
"בשני העשורים האחרונים אנו עדים לעניין פילוסופי גובר והולך בשאלת טבעה 1 במסגרת זו יש לעתים קרובות התייחסות לעמדת של המחילה ערכה המוסרי. המסורת הדתית בכלל והיהודית בפרט. אשר לעמדה היהודית, הכותבים תמימי דעים בדרך כלל בעניינם של כמה מאפיינים בסיסיים. במאמר זה אני מבקש להציג את המאפיינים האלה ולהעלות כמה הרהורים ביקורתיים הקשורים אליהם. שלושה מאפיינים מיוחסים לגישה היהודית למחילה:
החובה למחול מותנית בכך שהפוגע יתחרט על הרעה שעשה ויבקש סליחה מהנפגע.
יש חטאים שאין עליהם מחילה גם אם הפוגע מתחרט עליהם ומבקש סליחה.
אי–אפשר למחול בשם מישהו אחר.
בשלושתם הגישה היהודית מוצגת בדרך כלל מנוגדת לגישה הנוצרית. הטענה היא בנצרות החובה למחול היא בלתי מותנית בשני מובנים: היא אינה מותנית בכך שפוגע מתחרט על המעשה שעשה וינסה לפייס"
הבעש"ט: שיש שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה.
הכנעה - לא לתת לו להתפרץ ולחנוק אותו.
הבדלה - אני כבר לא מעוניין עכשיו ביצר בכלל אך כל כוחותיו כבויים ואני מעין סמרטוט אך לא חוטא. ואני נבדל מן החטא.
המתקה - האדם מקים לתחייה את אותם כוחות שהרג בתוכו לשם שמיים.
לפי ישראל מאיר כהן מי שלבו מכה נוקפו על חטא שחטא – נסלח עוונו."
בהסתמך על לדברים אלו, האם ניתן לבקש סליחה מהלב ולא מהראש, יסלחו העוונות. אבל סליחה רק כי צריך או כדי לצאת ידי חובה ומיצוי מצוות, האם גם היא תופסת? לא בטוח.
ביבליוגרפיה
הורים מרעילים - ספר
כמה הערות על סליחה
Ynet -זה בסדר, אתם לא חייבים לסלוח על הכל
הכותבת: שיר שוורץ - עובדת בחברת,"פרויקטים שיקומיים"
מנחה סדנאות וסשנים פרטיים בכתיבה טיפולית וכלים השלכתיים
