למי מאיתנו זה לא קרה? בשעת כעס או עלבון, אמרנו וכתבנו ותקשרנו דברים שלא תמיד התכוונו אליהם ופגע באחרים. לאחר שהכעס עבר, אנו זוכרים את מה שאמרנו באותו פרץ של לבה שבקעה מתוכנו, ומתחרטים, אבל את הנעשה אין להשיב. המילים כבר נזרקו לחלל האוויר. יתכן כי פגענו בהורה/חבר טוב או בן משפחה ואנו מרגישים כל כך אשמים. אנו מבקשים סליחה, מנסים להסביר.
אנשים שמכירים אותנו ויודעים שהתגובות שלנו יכולות להיות אוטומטיות הנובעות מקושי שלנו ולא תמיד קשורות לאחר, יסלחו לנו. אבל האם אנו נצליח לסלוח לעצמנו על כך?
במידה ולא סלחו לנו, רגשות האשם מתגברים. אנו מנסים לעשות הכל כדי להקל על עצמנו להכחיד רגשות אלו שמייסרים אותנו ומייצרים סבל. אנו מנסים להסביר שוב, לשלוח פיצוי, לבקש סליחה. אבל כשזה אבוד, זה אבוד ואז אנו כועסים על עצמנו. מתכנסים פנימה ולא מרפים להלקאה העצמית. איך יכולנו להגיד דברים כאלו? האם אנחנו אנשים רעים ואכזריים? מתי נלמד להתאפק גם כשאנו כועסים ופגועים ולייצר שיח ותקשורת מקרבת ולא כזו שתרחיק מאיתנו את החברים/משפחה לעד?
והרי כמובן שלא קמנו בבוקר במטרה לפגוע באף אדם.
למרות שאנו יודעים את כל זאת, אנו בכל זאת חווים רגשות אשם ומלקים עצמנו שוב ושוב בלי סוף.
מהם רגשות אשם ומה הם משרתים?
כל אחד מאיתנו חווה רגשות אשמה מדי פעם. מהיותנו בני אדם, זה טבעי שזה יקרה. רובנו לא רוצים לפגוע, אבל לעיתים מבלי לשים לב אנו חוזרים על דפוסים מותנים אוטומטיים מילדות, ומגיבים באופן אוטומטי.
רגשות אשמה קיימים על מנת שנלמד מהם כיצד להגיב לעצמנו ולאחרים באמפתיה ומבלי לפגוע. זהו רגש חשוב בהיותינו יצורים חברתיים הגרים יחדיו. רגשות אשם הם לגמרי נורמטיביים כאשר מדובר באירוע חד פעמי הגורם לרגש אשמה, אבל הם עשויים להפוך לפתולוגיה באם אנו חווים רגשות אשמה, כל יום וכל היום וכל פעם בשל דבר אחר.
קיימים כמה סוגים של אשמה
אשמה מוסרית
אשמה ביקורתית
אשמה קונפליקטואלית
אשמת הקורבן
אשמת השורד
אשמה קיומית
\אשמה נוירוטית
אוסיף על סעיפים אלו גם אשמה ידועה במיוחד לכולנו באם הפכנו להורים. אשמת האם והאב.. אשמה מוכרת היטב לכל מי שהפך להורה. \פתגם ידוע אומר שבכל פעם שנולד תינוק, נולדת אם עם רגשות אשם.
אנו חשים רגשות אשם כמעט בכל רגע ורגע בחיי ילדנו. אם האכלנו אותו יותר מדי והוא בוכה מגזים - אנו מלקים עצמנו שאנו הורים לא ראויים, אם בכה ונרדמנו ולא שמענו - אנו הורים איומים. - אם לא הצלחנו לתת לו את כל צרכיו מיידית כי התעכבנו בעבודה או בעבודות בית - האשמה משתוללת.
לא נתעכב על כל הסעיפים סוגי רגשות האשם הקיימים, אבל כן נדבר גם על אשמת השורד. הפליטים ששרדו לאחר מלחמת העולם השנייה, חוו אשמה קשה על כך שהם שרדו ומשפחתם לא. כאשר אם נבחן את הדברים באופן לוגי - לא הייתה להם כל סיבה להרגיש כך.
אשמת הקורבן
אשמה אכזרית במיוחד. לרוב אנו מכירים אותה מילדות. כאשר ההורה מוטרד, כעוס גם אם זה לא קשור אלינו, תמיד ניקח זאת על עצמנו, אנו אשמים כי הפרענו לאמא ואבא וביקשנו תשומת לב כשהיו טרודים.
אנשים רבים ימשיכו להרגיש את אשמת הקורבן גם בבגרותם, בקשר עם חברים, משפחה ובני זוג. אלו אותם אנשים שכילדים שוכנעו שהם אשמים גם בקשיים של הוריהם ובכעס ההורים עליהם. הם ישוכנעו שהם אשמים בכל. גם בתוך זוגיות, בהורות או בחברות, הם תמיד יראו עצמם כאלו שאשמים שמשהו לא הלך, או שאדם אחר אינו מרוצה, קשה להם להבין שאם ההורה או החבר אינו מאושר, זו אינה אשמתם. לרוב מדובר באנשים מאוד מרצים שיעשו הכל כדי לגרום לכולם להרגיש טוב, מבלי לקחת גם את עצמם בחשבון כזכאים גם הם לחוש טוב.
הם מתרכזים בתחושת אשמה שה למעשה יצרו לדעתם, שאפשרו לאחר לפגוע בהם, או שהיו נידיים מדי.
רגשות אשם מאוד נפוצים גם במצבים שונים של המתמודדים עם קשיים נפשיים
רגשות אשם בהפרעה ביפולרית
אנשים מקסימים, אמפתיים ורגישים שלקו בהפרעה ביפולרית למשל (מאניה דיפרסיה) מספרים על רגשות אשם קשים לאחר ההתקף המאני עובר.
כידוע לאנשי בריאות הנפש, למתמודדים עם הפרעה בי פולארית, בזעם או התקף מאניה מאוד קשה לשלוט. האדם יכול לחוות התקפי זעם או לומר לאנשים אחרים דברים איומים וקשים. לאחר שהמניה עברה, האדם מרגיש מאוד מתבייש וכאוב. ובעיקר חש לרוב אשם מאוד, זאץ למרות שהוא מודע לכך שתקפי זעם בעת מאניה אינם נשלטים, הוא מתקשה לסלוח לעצמו על שקרים, בגידות, התקפי זעם, בזבוז כספים וועוד.
לרוב אנשים שחוו מאניה מתביישים מאוד לאחר התקף עובר. הם מנסים לבקש סליחה, להסביר, מנסה אבל מי שלא מבין שמדובר בהתקף בלתי נשלט, לא תמיד מצליח לסלוח כך שהאדם נותר עם רגשות אשם קשים ובפעמים רבות מתקשה מאוד לסלוח לעצמו שפגע במשפחו וילדיו.
רגשות אשם בדיכאון מזורי
דיכאון ובעיקר דיכאון מז`ורי, ידוע כדיכאון שאחד התסמינים הכי בולטים בו הוא רגשות אשמה חזקים ומכאיבים.
אדם החווה דיכאון מרגיש אשם על כך שהוא מכביד על סביבתו, מקשה על כולם, מעכיר את האווירה, ולמרות שכמו אדם במאניה גם אדם בדיכאון לא מסוגל לשלוט בקושי ובמחלה, רגשות אשמה לרוב מתלווים בילד אין לדיכאון כאחד התסמינים הידועים, הכואבים ביותר המלווים מחלה זו.. כך שבנוסף לדיכאון, האדם הלוקה במחלה, נאלץ להתמודד גם עם רגש הבושה והאשמה על כך שהוא מכביד על כולם, שאינו מצליח לתפקד כמו פעם, על כך שאנשים רואים אותו במצב חלש כל כך ונזקק, כשלמעשה באישיותו האמיתית שנעלמת בעת הדיכאון, הוא דווקא אדם חזק ומתפקד.,
מחשבות טורדניות ורומנציות כמו::"אני רק מכביד על כולם", אז אולי עדיף שלא אהיה", מאוד נפוצות בקרב הסובלים מדיכאון.
סובל מדיכאון נאלץ להתמודד לא רק עם הדיכאון עצמו, אלא גם אם תחושות של אשמה ובושה.תחושת אלו עשויות להתגבר כשהוא רואה סביבו, אנשים צוחקים, מתפקדים, יושבים בבתי קפה ונהנים כשהוא בקןשח מסוגל לקום מהמיטה ומצחצח שיניים.
איך מתמודדים עם רגשות אשם?
חמלה עצמית
פיתוח יכולת חמלה עצמית יכול להועיל מאוד ל\ווים תחושות אשם קשות. אנו יכולים לדמיין שאנו רואים את עצמנו מהצד. הנה אנחנו עומדים ליד מיטתו של האדם הלוקה בדיכאון (אנחנו) מה אנו מרגישים כעת כשאנו רואים אותו סובל ומתייסר? האם אנו שופטים אותו, האם אנו מאשימים אותו? ברגע שאנו מצליחים לצאת מעצמנו מעט ולראות את עצמנו מבחוץ, יהיה לנו יותר קל לחוש חמלה כלפי עצמנו ופחות אשמה.
מה נגיד לאדם אחר שחווה סבל כל כך גדול? האם נשפוט אותו על כך שהוא חולה? סביר להניח שלא. אז מדוע אנו שופטים את עצמנו באכזריות כזו?
זיהוי הרגשות
מאין מגיעה תחושת האשם שאנו חווים? אם גדלנו בבית שבו אין מקום לרגשות, בית שכולו עשייה תמידית, ללא שיקוף רגשות או הטמרתם ותיקופם, סביר להניח רגש האשמה שנחוש יהיה גדול יותר. ברגע שנזהה מאין מגיע רגש האשמה, ונתקף את הרגשות שלנו (כרגע אני חווה קושי וכאב - האם עלי להרגיש אשם על כך? אם הייתי חולה בסרטן, האם היה למשפחה שלי יותר קל לקבל את העובדה שאני מתקשה לצאת מהמיטה ולתפקד? אז בעצם כרגע אני חולה, מותר לי להרגיש חולה בלי להרגיש אשם על כך.
שיטת ימימה -
אנחנו מבינים שזה בסדר לקבל את עצמנו גם עם העומס והמחלה. מהבנה מתחזקת מתחזקת גם ההכרה והמודעות וההבנה. אני מבין שאני בעומס (מחלה, כעס, התקף זעם). אני לא נכנס למקום הזה שבו אני שופט את עצמי על כמה אני מכביד או לא ומקבל על עצמי כמו שאני כרגע.
אני בטוב גם כשאני לא בטוב. נכון אני כועס, גם אם אני כרגע כועס, וזה בסדר. אני מקבל את עצמי. מפסיק להיות נגדי גם כשאני שוגה,
אני בעדי גם כשאני פוגע לא בכוונה. אני בעדי גם כשקשה לי לתפקד עקב מחלה, או כשאני מגיב תגובה אוטומטית (שנשבעתי אלף פעם שלא אגיב עוד)
זו הקלה עצומה לדעת שגם אם עשינו דברים שלא רצינו לעשות, פגענו, כעסנו, זעמנו, בזבזנו כספים, לא הצלחנו לקום מהמיטה, אנחנו עדיין בעדנו ולא נכביד על עצמנו עם רגשות אשמה קשים.
אופונופונו
האגדה מספרת על בית כלא שמור בהוואי, בו הוחזקו האסירים הכי מסוכנים. לבית כלא זה הגיע פסיכולוג שלימד אותם 4 משפטים בלבד שהם צריכים לומר. לפי האגדה, השיטה הייתה כל כך מוצלחת עד שרוב האסירים שוחררו לאחר מספר חודשים ובית הכלא נסגר.
הו`אופונופונו היא שיטה הכוללת אמירת וכתיבת 4 משפטים בלבד
1. אני אוהב אותך
2. אני מצטער
3. אנא סלח לי
4. תודה לך
משפטים אלו כמובן שאפשר לומר למי שפגענו בו ויש לנו רגש אשמה כלפיו, אבל יותר מכך חשוב בעת שרגש האשמה תוקף אותנו, לומר מנטרות אלו שוב ושוב לאחרים בהם פגענו אבל גם ובעיקר לעצמנו.
הכותבת שיר שוורץ - עובדת בחברת "קידום פרויקטים שיקומיים" - מנחה סדנאות וסשנים בכתיבה טיפולית, וויס דיאלוג וכלים השלכתיים
לקריאה נוספת
https://www.psychologytoday.com/us/basics/guilt
אופונופונו - הסבר מורחב
https://www.youtube.com/watch?v=B1brLadB1hY
https://www.youtube.com/watch?v=71WImmxUPRo
