יעילות הטיפול הפסיכואנליטי במחלקות הסגורות

האם טיפול פסיכותרפויטי רגיל יכול לעזור במקרים של מאושפזים הלוקים בסכיזופרניה או פסיכוזה?
ומה בנוגע לפסיכואנליזה? עד כמה היא יכולה להיות יעילה בטיפול במסגרת מחלקה סגורה בבתי חולים פסיכיאטריים?
במחלקות הסגורות כיום, הטיפול המקובל הוא בעיקר הטיפול התרופתי, השיקומי והקשר של החולה עם המשפחה וכמובן השיקום לאחר האשפוז. הנטייה כיום היא להניח כיהטיפול הפסיכואנליטי כלא יעיל באשפוזים אלו.
אבל כיום נשמעים גם קולות אחרים הטוענים כי טיפול פסיכואנליטי כן יכול להיות יעיל במקרים מסויימים גם במחלקות הסגורות וגם באשפוזים יחסית קצרים. העמדה הננקטת בטיפולים אלו מכוונת לטיפול שאינו טיפול פרשני.
במחלקות הסגורות, כאשר החולה מרגיש שחירותו נשללה ממנו, הטיפול יכול לאפשר לו מקום בו מתאפשר לו לא להראות רק כ"מחלה" או "בעיה" שצריך לפתור באמצעות טיפול תרופתי, אלא כאדם הניתנת לו הזכות להשמיע את קולו.

החשש הרגיל הינו כי טיפול פסיכואנליטי המגיע למקומות בתת המודע יכוןל להגביר תחושות פארנויה וחשש, "שמישהו יודע עלי משהו שהוא לא צריך לדעת". מאחר וברוב המקרים של חולי סכיזופרניה וכאלו שלוקים בפסיכוזות, אין הדחקה בריאה של ה,לא מודע, והוא ממילא עשוי להופיע ללא כל שליטה במחשבות ובקולות.
אם כן מהו תפקידו של הפסיכואנליטיקאי במחלקה הסגורה? למעשה לדעתפסיכואנליטיקאים שונים, על המטפל לוותר על תפקיד ה"פרשן" ועל ההזדהות, כדי לא להביא עמו תיק פתרונות.

יאיר צבעוני במאמרו באתר "פסיכולוגיה עברית" - "פסיכואנליזה במחלקה הסגורה", טוען כי "התמקמותו של הפסיכואנליסט במחלקה הסגורה צריכה להיות התמקמות של מזכיר. צבעוני אומר כי:" להתמקמות זו יש השלכות מכריעות על תפקודו של האנליטיקאי במחלקה. נדרש ממנו מעין משחק כפול: מחד, לא ניתן או רצוי לחמוק מתפקידיו כמנהל הטיפול. מאידך, חשוב מאוד לא להזדהות עמם, בעיקר לא בעבודה הטיפולית. בחדר, על המטפל להניח בצד את הסמכות של המחלקה, ולשוחח על מה שמתרחש בה בדיוק כמו על דברים אחרים שקורים למטופל; מבלי לתפוס צד.