ההוא אשר בנינו / דפנה פ.

אני לא יכולה להבטיח לך שלמרות שתעשה הכל נכון, שתמשיך להיות עוגן, תמיכה, מכיל, אוהב ומלא חמלה וסליחה, אני לא אמשיך להכאיב לך ולעשות הכל כדי לפגוע בך כדי שתתן לי סוף סוף ללכת ולהתייסר לבדי בלי להכאיב לך.

איך אבטיח לך להישאר לנצח, כשבגללי מאדם אופטימי ושמח תהפוך איש כל כך עצוב. אכול ייסורים ואשמה?

אני לא יכולה להבטיח שתמיד ארצה בקירבתך כשכל נשימה שלך באותם ימי חורף כשנפשי שוב עולבת בי, מבלבלת כל כך.

אולי מחר אצליח סוף סוף? אצליח להדוף אותך שהפעם באמת תפגע ותמחק אותי סוף סוף מליבך? תערוך לי קבורה מהודרת תזמין ללוויה את כל קורבנות עברי, להקת המקוננות תצהל צהלולי שמחה: "קולולולו, קולולולו, קול ששון וקול שמחה, הפעם היא באמת הלכה".

האם יצר ההרס שלי שוב יכניע אותנו? ומי ינצח במלחמה הארורה הזו? הוא או אתה?
בימי סערה, מתעוררת בי תשוקה לצאת החוצה, לרחוב ריק וקר, לתת לגשם להרטיב את בגדי, ולצעוק לך לפני שהגשם יטביע אותי: "לך מפה כבר, מהר, מהר, לפני שאדביק גם אותך".

כשהסערה חולפת גם אז אני מתאווה לצאת לרחוב בשמלה פרחונית קצרה, לעמוד מולך כשברכיי רועדות מאימה ותשוקה, אניח סוף סוף לשמש לגעת בנו, לדגדג בעורפנו בחיבה, אצעק לך מתוך תהומות נפשי: "אני אוהבת אותך. אתה שומע? אני אוהבת אותך".