קידום פרויקטים שיקומיים

"טרגדיות רבות קרו לי בחיי" כתב פעם סופר מפורסם "מעטות מהן גם התגשמו"
המשפט הזה מדייק את שאנו חשים בעת חרדה או התקף פאניקה. חרדה זו חוויה קשה בלשון המעטה. ולא רק נפשית, גם הגוף מגיב לרוב בדופק מואץ, זיעה קרה, נשימות מהירות. המוח מגיב כמו בעת סכנה ומפעיל את מנגנון ה"קפא או ברח" ממש כאילו נתקלנו בנמר או חיה מסוכנת המאיימת עלינו

כשאדם יקר לנו שרוי בכאב ובסבל, אנו מיד מגייסים אמפתיה וחמלה. סביר להניח שנדבר אליו ברכות, ננהג בו בעדינות ואהבה.
אבל מה קורה לנו כשאנחנו מצויים בסבל או משבר? מהי מידת החמלה בה אנו נוהגים כלפי עצמנו? אילו משפטים אנו נוהגים להשמיע לעצמנו בזמן של כאב וסבל? האם אנו יודעים להרגיע את עצמנו, ללטף, לומר דברים מעודדים, לנהוג בעצמנו ממש כשם שהיינו נוהגים בחיה פצועה או בילד קטן ופגוע?

"אתה מתעורר במקלט ,המקלט היחיד שהצלחת למצוא ולהיות בו לבד, אחד שהנרקומנים האחרים לא מצאו.
אתה שוכב על ערימת בגדים מטונפים שמצאת בפחי אשפה מזדמנים , שמשמשים כמזרון וערימת מגבות שמשמשות ככרית. מסביבך ערימה של כדורים - קלונקסים, ציפרלקס, לוריוון, אופטלגין ומה לא. ערימה של בקבוקים 200 מילילטר, הכי זולים שיש, וודקה, וויסקי, ג`ין. אתה גם נזכר, באופן מעורפל ברבע גרם הרואין שהרחת אתמול בערב, מה שקבצנות הנדבות האחרונה הצליחה להשיג.