כשהדברים מתפרקים
שם הספר עצמו רומז לנו שרובנו במהלך החיים צפויים לחוות פירוק כלשהו. שם הכותר שלה הוא כש. הדברים מתפרקים ולא אם הדברים מתפרקים. בכך היא למעשה מרמזת לנו שתמיד לאורך חיינו צפויים דברים שונים שהורגלנו להם - להתפרק.
לא תמיד אנו מסוגלים מוכנים לקבל את העובדה: במסע חיינו יגיע גם פירוק. אולי אחר כך (תלוי בנו) גם הרכבה מחדש.
מה עושים כשהדברים מתפרקים לנו פתאום ללא כל הכנה?
כיצד אנו אמורים לאסוף את השברים, לאחות את הלב הכאוב והמדמם ולקום?
השכת האיזון בין תחושת הכאוס לסדר
מה המשגו. פסיכולוגית המערב בנושא זה?
קרל יונג ראה בפירוק ובהרכבה והשבת הסדר יסודות ארכיטיפים קולקטיביים. הפירוק מייצג את אי הוודאות הלא ידוע החרדה מפני העתיד. הסדר מייצג את השבת המבנה והכיוון. איזון בין השניים לדברי יונג יכול לאפשר לנו חיים טובים יותר.
התמודדות עם הטראומה
כל פירוק כזה של מבנה חיים מוכר: אסונות טבע, ערעור על הקיים (דמוקרטיה מדינת רווחה, תחושת מוגנות) עשוי להציף בחרדה ודאגה. זה לחלוטין לגיטימי, אבל צדרון משיבה אותנו שוב מנדידת המח אל כל היכול להתרחש בעתיג אל הזמו היחיד הקיים באמת: ההווה. אם כרגע בהווה אנו חשים שהכל בסדר, סימן שהכל בסדר.
יחד עם זאת אין להתעלם מהטראומה שפירוק יכול לייצר. הוא גם עלול לייצר תחושות של חוסר אונים נרכש. לרוב כשיש עוגנים וחוסן נפשי יש לבני האדם יכולת לשאת גם מצבי אסון לאומי ומצוקה קיומית. במצבים כאלו, במידה ולא חווינו חוסר אונים נרכש, יש לנפש הכוח להתמודד עם פורקן ולהחלים מטראומה. במידה והפירוק מייצר פוסט טראומה, כמובן שבמקרים אלו יש לקבל סיוע נפשי, רצוי כמה שיותר מהר וסמוך לאירוע.
נפגש בבארבע אחרי המלחמה
בכתבה באתר פסיכולוגיה עברית.
מתאר הפסיכולוג עמיחי בן ארי, אחד מחברי משלחת בריאות הנפש לטורקיה את הכאוס שצפה בו. פליטים חסרי בית, הרוגים, נעדרים. תחושת פירוק מו הגדולות שידע העולם במאה זו. יחד עם זאת הוא גם מציין את זמן ההווה בו חוו אנשים רבים פירוק, אבדן ביתם, אבדן קרוביהם, מוות ואסון לאומי. למרות הייאוש אנשים רבים הקימו אוהלים. בן ארי מספר על משפחה שנרתמה כולה לבנות לעצמה בית חדש מקרטונים. בתוך כל הכאוס, הכאב, הפירוק והאבדן, אלו ששרדו וקיבלו את הפירוק בלי להילחם בו מצאו גם את זמן ההווה שבו ישבו יחד לבנות משהו חדש.
זה כמובן אינו מפחית לרגע עוצמת הסבל והכאב והטראומה.
האפשרות היחידה שלנו היא להתנגד לכאב, או לקבלו ולשחרר עצמנו בעת פירוק ממחשבות עתיד, עבר ואבל על אבדן תקווה. במצבים כאלו כל שנשאר לנו הוא ההווה. ובהווה בניגוד לכל דבר אחר בחיינו, מותר ורצוי שנאחז.
להיאחז במוכר
כמעט תמיד אנו מוצאים עצמנו נאחזים בדבר מה שהשגנו ומתקשים מאוד לשחררו כשהוא פתאום מתפרק לנו: בין אם מדובר בכסף וחומר, בן או בת זוג שאהבנו, קריירה שהשקענו בה רבות. סופם של רוב הדברים בחיינו[, להתפרק. אנו יכולים להתבונן בתחושת נצחיות הדברים ולהבין שגם זוג שחי יחדיו מעל חמישים שנים, יכול להתגרש פתאום לעת שיבה.
אטצ`מנט או בתרגום לעברית האחזות, הינו מושג הלקוח מהפילוסופיה הבודהיסטית.
לפי הבודהיזם, מה שמסב לנו סבל רב היא ההאחזות. אנו נאחזים במשפחה, בני זוג, ילדינו ואף ברכוש: בית, מלבוש, מצב סוציו - אקונומי או תואר ותדמית.
אנו מתקשים לשאת את העובדה שיום יבוא ויחולו שינויים במערכות חיינו השונות: נישואין יכולים להתפרק כפי שקרה לפומה, ילדינו יתבגרו בשלב מסויים ויעזבו את הקן, הורינו עתידים להזדקן ואף ללכת לעולמם לפנינו.
האמת היא שכמעט כל דבר בו אנו נאחזים יכול ברבות הזמן והשנים להשתנות או להעלם. אין לנו למרבה הצער, כל אפשרות לבטח את חיינו ולייצר מציאות בנ הדברים שחשובים לנו ישארו לנצח.
שייכות והאחזות - היינו הך?
זה אמנם משהו שאינו מופיע בספר, אך חשוב להוסיף כמה מילים על היכולת לייצר בידול בין הרצון לשייכות להאחזות או במקרים קיצוניים יותר אף היטמעות בכל מה שיקר בחיינו כל כך.
רובנו נוטים להתבלבל בין המושגים. תחושת שייכות אינה האחזות.
שייכות היא דבר חשוב והכרחי עבורנו כדי לשרוד. זהו צורך בסיסי הקיים אצל כל בני האדם. ניתן למצאו גם אצל חלק מבעלי החיים והיונקים בטבע
תחושת שייכות מייצרת שמחה, מעלה את הערך העצמי שלנו ומאפשרת לנו להבחין בייחודיות שלנו בתוך קהילה תומכת
בין אם מדובר בקבוצת שייכות או תחושת שייכות לקהילה, קולקטיב, משפחה ובני זוג ואף המולדת שלנו, תחושת שייכות היא מאסט ליצירת בריאות נפשית וםיזית והגשמה עצמית
"האחזות" מנווטת את המצפן הפרטי שלנו למקומות שונים שעלולים לייצר אצלנו בלבול בין ה"אני האותנטי" שלנו לאחר בחיינו.
, אנו כל כך רוצים להרגיש שייכים, שלמים, אהובים, עד כי (לרוב בלי משים), אנו מתקשים להרפות מהאחזות מוחלטת בכל הדברים שאנו מבקשים לחוש שייכות אליהם.
האם קיימת אפשרות לייצר בידול מוצלח בין הרצון הלגיטימי שלנו להרגיש שייכים ונאהבים, לקושי שלנו לשחרר האחזות ואף הטמעות מכל שאנו זקוקים לו על מנת ייצר תחושת שייכות ואהבה? האם זה אכן אפשרי גם בתרבות המערבית ולא רק על מגדל שן במנזר בודהיסטי מבודד?
האם ניתן לשאת את הייאוש?
גיבורו של בסרט ישן עסוק במלחמה תמידית בשעון ובזמן שעובר ותחושת ההחמצה שברה עמו קובל על כך :" אני יכול לשאת את הייאוש", מצהיר גיבור הסרט, "זו התקווה שאשמה באומללותי. התקווה הזיא זו המשגעת אותי כל כך:.
מה י אם נסכים לחיות את הרגע כשהכל מתפרק לנו גם בלי תקווה האם חיינו יהפכו גיהנום?
אולי דווקא הויתור הזה על ה"מה יהיה מחר: יכול לקרב אותנו לחיים בהווה. לאותם רגעים שבריריים בהווה של ייאוש, שמחה, עצב, כאב.
מה עם נפסיק לעודד את עצמנו שמחר יהיה טוב כשאנו מצויים בעין הסערה, ונתבונן ללא שיפוטיות בהווה?
פומה צדרון מציעה לנסות לראות האם קיימת אפשרות לחיות גם בתקופות ייאוש וכאוס ולשחרר את התקווה שמהווה זמן אשלייתי של עתיד לא קיים
דרך המיינדפולנס ותרגול מדיטציה אנו יכולים ולו רק לשעה שעתיים ביום או כמה רגעים ספורים בתחילת מסע התרגול להחזיר עצמנו לזמן היחיד שקיים באמת, ההווה ה"כאן ועכשיו" לחוות אותו כמות שהוא. האם זה אפשרי?
החיים כנהר
חיינו משתנים מרגע אחד למשנהו, אנו תמיד בזרימה ובתהליכי שינוי. הידיעה הזו, יכולה גם להקל. גם הרגע הקשה מנשוא וגם הרגע השמח ביותר בחיינו, עתידים להשתנות. שום דבר בחיינו אינו קבוע. שום ואינו נשאר לנצח. בין אם אלו אנשים היקרים לנו, קריירה, משפחה או מצב כלכלי. הכל נמצא בשינוי תמידי ושום דבר אינו קבוע ונצחי.
כוחו של הרגע הזה
אף אחד מאיתנו אינו רוצה לחוות פירוק, אובדן של היקר לו ביותר. זה כואב, זה מפחיד והתחושה כפי שאומרת פומה צ`ודרון בספר היא ממש כמו חווית מוות. למעשה, היא כותבת, כולנו חווים בחיינו מיתות שונות כשהדברים מתפרקים.
מותר לנו ואך רצוי והכרחי כי נתאבל, נבכה בכאב. אלו רגשות שחשוב לחוות אותם, על מנת להירפא. להתרגל לשינויים בחיינו.
כשאנו מסוגלים להכיל את האמת: כל מה שאכן קיים באמת הוא רק הרגע הזה, העתיד והעבר הם רק אשלייה, נוכל בהדרגה לחוות פחות דאגה מכל ממה שיכול להשתנות:פירוק, אובדן, כאב וסבל. מאותו מוות לא פיזי, שאנחנו חווים כשהדברים מתפרקים.
מה שהיה הוא מה שיהיה?
לא פשוט (בלשון המעטה), לתרגל הימצאות בהווה. מחשבותינו תמיד נודדות קדימה ואחורה וזה טבעי. אין צורך להילחם בהן, רק להבחין בהן כשהן באות, לדעת שמדובר רק במחשבות ולא בניבוי עתידות את עצמנו לזמן הווה. מדיטציות שונות כמו מיינדפולנס מציעות עזרה ותרגול בשימת תשומת הלב בחזרה לזמן הווה.
אם רבתי עם בן זוגי, מחשבתי יכולה לנדוד לעתיד, לפחד מפרידה צפויה, אם משהו מתפרק במולדתי - מחשבות ניבוי העתיד עשויות ליצור חרדה גדולה מהעתיד.
טוב ורע - מושגים רלטיביסטיים?
האם הפירוק הוא טוב או רע? פומה מביאה בספרה את המשל הבודהיסטי הידוע: כפרי אחד היה אדם עני. כל רכושו בעולם היה בן וסוס. יום אחד ברח הסוס מהאורווה.
"זה רע" אמרו אנשי הכפר.
"מי יודע אם זה טוב או רע" השיב הזקן.
למחרת חזר הסוס עם עדר של סוסי פרא.
"זה טוב" אמרו בני הכפר.
"מי יודע אם זה טוב או רע" השיב הזקן.
בנו של האיכר ניסה לאלף את אחד מסוסי הפרא ואז נפצע ברגלו והפך. נכה.
"זה רע" אמרו בני הכפר.
"מי יודע אם זה טוב או רע" השיב הזקן.
למחרת פרצה מלחמה בכפר וכל בני הכפר אולצו להתגייס חוץ מבנו של הזקן שהיה מכה.
גם המדיום המוכשר והגדול בעולם, אינו יכול באמת לנבא עתיד. יש לרובנו נטייה לנבא את עתידנו על סמך מה שאנו חווים כהווה, אבל החיים תמיד צופנים לנו הפתעות. לטוב ולרע.
פירוק והרכבה
הורגלנו לחשוב שאסור לנו לעולם להתייאש ולוותר על התקווה. הורגלנו להאמין שעלינו להיות עיקשים ולדבוק בחלומותינו בתקווה וזמן עתיד בכל מחיר.
פומה צדרון סבורה אחרת: המותשות, העייפות, והייאוש, דווקא משם יכולים לצמוח חיים טובים ובריאים יותר. לחפש מוגנות נצחית, היא טוענת, זהו דבר חסר טעם, שכן החיים אינם חברת ביטוח. אין לנו כל אפשרות לבטח את העבר, ההווה והעתיד שנרצה. כל מה שאנו כן יכולים וצריכים לבטח זה את ההווה. ההווה היא המציאות היחידה שבאמת קיימת. אם יכולנו להפנים זאת מבלי לחיות בזמנים אשלייתיים של עתיד ועבר, כמה הנאה היינו חווים מהרגע הזה.
בחיים קיים סבל. זוהי עובדה והאמת הנאצלת הראשונה בבודהיזם. אם אנחנו חווים סבל, זה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלנו. כשיש לנו תקווה, טוענת פומה, תמיד ילווה גם הפחד. התקווה והפחד הם צמד חמד והם מלווים אחד את השני כשאנו מסרבים לשחרר, נאבקים בפחד משינוי והתפרקות.
לוותר על תקווה?
לוותר על התקווה? כפי שהציעה פומה? מה פתאום? למדנו, לימדו אותנו שאסור לוותר על תקווה כשהדברים מתפרקים. שנינו בפנינו כל הזמן שייאוש הוא רע, שחייבים לייצר תקווה, בלעדיה אי אפשר לחיות. ומה יקרה אם נבחר לוותר עליה? מה יקרה אם נבחר לוותר על חלומות בזמן עתיד אשלייתי ונחייה רק את ההווה ואת העכשיו, מבלי לחשוב על המחר או העתיד? האם נהפוך לאומללים או מאושרים יותר?
"כל החרדות", טוענת פומה צדרון, "כמו גם התקווה, נובעים מחשש שלנו מפני המוות".
פומה אינה מדברת רק על מוות של הגוף הפיזי, היא מתייחסת ג לתחושת המוות שאנו חווים כשהדברים מתפרקים לנו. כן, גם כשאנו חיים, אנו חווים לדבריה, עשרות מיתת כאלו, כשהדברים מתפרקים לנו.
האם כשנפסיק לפחד מהמוות - כשנוכל להניח לדברים להתפרק? ננדע לאפשר לעצמנו לזרום עם כך שינוי ארעיות. אפשרי?
מהו השער לאושר? ההנאה שברגע הזה השברירי והארעי כל כך? האם התקווה היא האושר, או ההנאה שהרגע הזה? מקומנו בהווה? ואולי דווקא אם נלמד לנהל מערכת יחסים טובה עם הייאוש, הפירוק, האובדן, המוות, נוכל לנהל מערכת יחסים טובה עם החיים וההווה?
מי הנבל שהרס לנו את החיים?
כשהדברים מתפרקים לנו, אנו נוטים תמיד לחפש את הפושע המנוול שהרס הכל. זה יכול להיות בעל בוגדני, קבלן שרימה לרושש אותנו, נפש שבגדה בנו.
אם אנו לא אוהבים את המציאות שבאה לפתחנו, אנו נעשה הכל כדי שהיא תעלם. אבל מה אם פשוט נקבל אותה כמות שהיא כרגע?
מתרגלי מדיטציה ותיקים יודעים לספר ששום דבר אינו נעלם או אבד, כפי שאנו נוטים לחשוב בזמנים כאלו.
כשמופיע כאב בחיינו, הנטייה שלנו היא לעשות הכל כדי להעלימו. אנו בוחרים בשתיה, סמים, מתמכרים למין או נקלעים להרפתקאות לא טובות, והכל כדי לברוח מהכאב.
מה עם נדע לקבל את הכאב כחלק מחיינו? מה אם נאפשר לעצמנו לחוות כל מ מה שמגיע לפתחנו בלי לנסות להעלים?
ומה גרם לנו הכאב, האם בחרנו להסגר בגללו, לאבד אמון בעצמנו ובאחרים, או אולי דווקא בחרנו לפתוח את הדלת באומץ מתוך ידיעה שיתכן כי נפגע ונכווה?
"הלב הנאצל" אהבה ככוח מרפא
דוגמא למקומו של הפירוק והאובדן כשליח מוכשר שמאפשר לנו לחזור לגלות את היכולת לחמול ולאהוב, נמצא בספרה של פומה צ`ודרון, הכותבת מספרת את סיפורה על אישה שגילתה כי היא חולה במחלה חשוכת מרפא. מה שהפך אותה לאדם כעוס, מריר וכואב את מר על גורלו
לפתע, דווקא לאחר שהסכימה לקבל את הפירוק והאובדן שהתחוללו בחייה,חל בה שנוי. היא החלה להבחין סבל ומצוקה של אנשים אחרים. זה הפך אותה לאדם אחר. אוהב יותר, חומל. לא היו אלה רק חייה שלה שהיו חשובים לה כל כך, אןא גם חייהם של אחרים.
אדם שיצא מביתו השאיר מכתב פרידה" "אני בדרך אל הגשר, אם בדרכי לשם אפגוש אדם אחד שיחייך אלי, לא אקפוץ"
הקרבה הזו בין בני האדם, החמלה והאהבה, נועדה לחבר אותנו בודהיצ`יטה, (כינוי בודהיסטי ללב הנאצל) כשלב נשבר, שאנו מאפשרים לו להישבר, לא נלחמים בשברון, דווקא אז כשאין לנו מה לאבד, נוכל לגלות את השמחה שבנו, לחיות את ההווה, לחוות אהבה.
הבחירה הקדושה שלנו, בין החיים למוות. אינה הימנעות מכאב, האחזות,תחושת נפרדות, אלא אהבה לברואים, אהבה שאינה תלויה בתגמול או קרבה פיזית דווקא.
בכל פעם שאנו עצמנו חווים אושר, נשלח אותו החוצה,כותבת פומה, עם משאלה שכל הבוראים סביבנו יוכלו לחוות אותו, לא רק אנחנו.מ
. כמו שאנו חווים את הכאב כמועקה בגוף הפיזי, כך אנו מסוגלים לחוות גם את הזרימה החמה הכל כך נעימה, של אהבה לאדם, בין אם הוא מחזיר לנו אהבה או לא, זרימה של חום המופיע מתפשט בכל הגוף.
בין האחזות לאהבה
רובנו רואים עצמנו מופרדים מהאחר, מקהילה או קבוצה, לכן אנו קובלים רבות על תחושות של בדידות ונפרדות. אנו נאחזים, מנסים להטמע. אבל היטמעות באחר אינה אהבה או אחדות -היא היפוכה של אהבה. סיגול היכולת לראות את האחר גם כשמדובר באדם זר שאינו חלק מחיינו וסביר להניח, שבגוף הפיזי לא נפגוש אותו עוד בגלגול זה, היא מתנה גדולה לחיינו, גם כשהדברים מתפרקים לנו
חשוב שנבין שזה לא מגיע ברגע. לא נאשים עצמנו אם לאל הצלחנו לצאת אל האחר,] לא ננסה לעשות זאת בכוח.
מדובר בתהליך למידה, דרך מדיטציה, לימוד ותרגול דרך הדהרמה, לימוד שאורכו, כאורך חיינו
ההנאה שבאיטיות
כשאנחנו תוקפניים ונקמניים (וזה קורה לכולנו, אנו אנושיים) לרוב בלי דעת, אנו מוסיפים ותורמים לעולם (שגם כך יש בו הרבה מאוד תוקפנות וכאב), עוד מאותו כאב, עוד סבל, עוד תוקפנות.
בתרגול מדיטציה נוכל לשים לב לדעות שלנו. האם יש לנו נטייה להיות שיפוטים? להא/שים את עצמנו או את האח י במה שהתפרק בחיינו?
אין צורך לסלק דעות הללו, להלחם בהם, אנו אנושיים. מותר לנו להתבונן בהם בשקט, לחזור בהדרגה לנשימה, למדיטציה לזמן הווה, אם נדע להפתח לרגע הזה, נוכל להבחין במה שקורה סביבנו, לחוות את הרגע הזה באמת: פניה המותשות של הקופאית בסופר, מייחלת לכך שמישהו יראה בה משהו מעבר לתפקיד אותו היא מגלמת כקופאית, עווית כאב החולפת בפניו של בן זוג, לאחר יום עבודה מאתגר, רגע משמח בו שתינו קפה עם חבר התפקענו מצחוק יחדיו, זרע ששתלנו בעבר והפך פרח יפהפה, אדם זר מחייך אלינו ברחוב. רגעים קטנים שחומקים מאיתנו, שהמוח נודד. רגעים שבריריים שישתנו ויעלמו ויחזרו מגולמים בתחפושת אוחרת.
נוכל לגלות עולם שלם שהיה נסתר עד כה שהיינו עסוקים ל בהתמקדות בשיטוט אינסופי של המוח בזמן אשלייתי של עבר או עתיד, נודדים שוב ושוב מתקווה לייאוש, התרכזנו כל כך בסילוק הכאב שלנו שהחמצנו את הזמן היחיד הקיים עבורנו בחיים, ההוןה והמתנות שהוא מציע לנו ברגע הזה.
ביבליוגרפיה
כשהדברים מתפרקים - פומה צדרון
כוחו של הרגע הזה- אקהרט טול
התערבות במשבר וטיפול מניעתי - עמיחי בן ארי, פסיכולוגיה עברית
כשהנעל מתאימה - אושו
ההנאה שבאיטיות - מילן קונדרה
מיינדפולנס - כאן ועכשיו
הכותבת שיר שוורץ, מנחה סדנאות כתיבה טיפולית, כותבת תוכן, עובדת בקידום פרויקטים שיקומיים
