מאמרים וכתבות

לאחרונה אני וביתי מנהלות שיחות תיאולוגיות מרתקות. באחת השיחות הללו היא היטיבה להסביר לי את מהות האור והחושך.

לטענתה אין קוטביות בין אור וחושך. אין הפרדה. האור אינו בהכרח הטוב והחושך אינו הרע. ניסיתי להבין מה היא אומרת. שאלתי מדוע אנשים מפרשים את החושך כרע.

היא משכה בכתפיה. "כי הם סובלים" אמרה. "בחוויה שלהם יש חושך כי הם סובלים, אבל זה לא בהכרח כך. זה כמו יין ויאנג. הם משולבים. בחושך יש אור.

באור יש חושך. אין הפרדה ביניהם. אין טוב ורע. בכל אחד יש אור וחושך".

אורות ניאון, מיטות צרות עליהן מודפס שם בית החולים, אנשים בחלוקים לבנים, שיח על הטיפול התרופתי בעיקר, דלפק אחיות. אנשי צוות שיש עליהם לטפל בכמות גדולה של מאושפזים ולא תמיד זמינים לנו.

לובן בוהק. כל אלו הם מה שנתקלו בהם העיניים לראשונה כשאנו מבקשים לעצמנו מזור לאשפוז בבית חולים.

"אין בעיה שאין לה פתרון" הצהירה באזני פעם חברה. שאלתי את עצמי האם זה באמת כך? האם אין בעיה שאין לה פתרון, האם לכל בעיה אנו חייבים למצוא פתרון או דרך התמודדות איתה? מה קורה אם אנו מאפשרים לעצמנו לקבל את זה שקיים קושי כלשהו בחיינו שאין לנו דרך לפתור? האם ניתן לחיות עם הקושי או הבעיה או שאנחנו חייבים למצוא דרך כלשהי לצאת מהסבך תמיד?

בשבוע שעבר כתבנו על מעגלי תמיכה. היום נרצה להתמקד בעוגנים בחיים.

אז מה הם בעצם עוגנים?

אפרת הייתה בת 38 כשנודע לה לראשונה שחלתה בסרטן השד.

היא הגיעה הביתה. השכיבה את הילדים לישון וישבה בשקט בחדר השינה החשוך כשהיא רועדת בכל גופה.

כשבעלה הגיע הביתה, הגישה לו ארוחה, ניסתה לחייך. כשברחה מעיניה לפתע דמעה. בעלה הביט בה בדאגה. היא מיהרה לספר על משהו שקרה לה בעבודה, הרכינה ראשה.

הנה משפט שאולי נתקשה לעכל בתחילה: "אהבה לא מכאיבה, באהבה אמיתית אין כאב, אין סבל, אין צער.

נשמע קצת מוזר, כי אם אהבה לא יכולה להכאיב - אז מה מייצר אצלנו כאב בקשרים עם אנשים אחרים? מדוע אנו חשים כאב כשאדם שאהבנו הלך לעולמו, כשהחלטנו להתגרש? מה מייצר את המקום הפגוע כל כך שגורם לאנשים רבים לתחושות קשות של כאב וריקנות?

המושג הידוע לתחושות הכאב והריקנות שמשהו משתנה בחיינו ואנו חווים כאב בשל כך הוא אטצ`מנט. או במילים אחרות "האחזות".

לא תמיד אנחנו צריכים אשפוז מלא בבית החולים. לפעמים אנו זקוקים למישהו שיחזיר לנו את הכוחות

אשפוז בבית חולים הינו הכרח כשאנו זקוקים לפיקוח, כשיש לנו מחשבות או תכניות אובדניות, כשיש סיכון לחיינו, כשאנחנו כבר לא קמים מהמיטה ולא יוצאים מהבית, כשהתפקוד שלנו שואף לאפס, אבל מה קורה בזמנים בהם אנו מסוגלים לתפקד למרות הקשיים, למרות הדיכאון, מסוגלים ליצור קשר, לדבר, ללכת. האם גם אז אשפוז מלא היא הברירה היחידה שיש לנו?

כבר התקלחת, צחצחת שיניים, אתה נכנס למיטה בתקווה גדולה לשינה טובה, ומכבה את האור בציפייה אבל דווקא אז פתאום מתחילות המחשבות להציק, השינה לא מגיעה. אתה מתהפכים משמאל לימין, מתחנן בפני המחשבות להניח לך ולו לרגע, אבל ככל שאתה מנסים לחמוק מהן יותר, כך הן באות ביתר עוצמה. מתסכל.

הלחצן מגיע ומתחיל לעשות רשימות בראש: "צריך מחר לשלוח את הדו"ח למנהל החשבונות, צריך לקפל כביסות, צריך לפתור את הבעיה הכלכלית, צריך וצריך וצריך"….

הסברה הרווחת בקרב הציבור וגם בקרב רופאים ומטפלים, היא שקושי בתפקוד קשור לדיכאון ולמצבי רוח, חרדה, הפרעת קשב או קשיים אחרים.

אכן נכון, דיכאון מקשה מאוד על התפקוד היומיומי שלנו: תחושת כבדות, כאבים בגוף, מחשבות מורבידיות, תחושה של העדר התקווה, כל אלה מתרוצצים בראש, שוב ושוב בלופים ומקשים על הרצון לקום, לתפקד ומכבידים על היכולת לייצר מוטיבציה ולעשות דברים.

ראיון עם שלי צ`קלין - מחברת הספר: "טריגר של תקווה - התמודדות עם דיכאון ורגישות גבוהה"

ד` בת 35 נמצאת בטיפול מעל שנה בעקבות מחשבות טורדניות. באמצעות הטיפול למדה ד` כיצד לרשום את המחשבות בכל פעם שהן מופיעות על הדף, כיצד לא להאמין לכל מחשבה שקופצת לראשה, כמו ליצן קופץ באופן פתאומי מתיבת הפתעה בעקבות לחיצה על כפתור (טריגר). בהמשך הונחתה כיצד לרשום בטור שני, מחשבות אחרות, מחזקות ותומכות. התהליך היה איטי, אבל לאחר שנה של התמדה בטיפול ובקבלת כלים מהמטפל כיצד להתמודד עם המחשבות שעולות, היא החלה לשים לב במקביל למחשבה הטורדנית שעולה, מגיעה מחשבה נוספת, מחזקת ומכילה. היא הבינה שהיא בעלת זכות הבחירה לאיזו מחשבה היא בוחרת להאמין. איזו מחשבה היא מעוניינת לחזק.

כמעט כולם מדברים על ריפוי הילד הפנימי. הרעיון העיקרי הוא שברגע שנרפא את הילד הפנימי שלנו, נוכל לרפא חלקים בנפש שנפגעו ונפצעו בעבר.

אבל האם הילד הפנימי אכן זקוק לריפוי? מהו הריפוי לו הוא זקוק?

לפי מחקרים רבים, כאשר ילד גדל במשפחה שאינה מתפקדת, שאינה ממלאת את כל צרכיו, ה"אני הכוזב" תופס את מקומו של ה"אני האמיתי" ולימים עשוי להפוך לדפוס שאינו מתיר לאדם לחיות בלעדיו

אדם אחד ישב על ספסל, מצפה לאוטובוס. בינתיים קילף לעצמו בננה. האישה שישבה לידו הביטה בו בדאגה. הכל בסדר, שאלה. האיש הנהנן והמשך לאכול. אתה עצוב, שאלה שוב, אתה נראה עצוב. הוא הרים זוג עיניים מיוגעות אליה ולחש: לא, אני לא עצוב. אתה גם לא שמח ניחשה האישה. "נכון" אמר האיש, "אני גם לא שמח. אני מרגיש ריקנות".,

האישה שלידו השתתקה. היא ידעה מה אומרים לאדם עצוב ומודאג, אבל איך מרגיעים אדם שמרגיש ריקנות בתוכו?